שתף קטע נבחר

 
צילום: רויטרס

"הנוער של היום כבר לא רוצה לשמוע על השואה"

שלמה רונן (82) משוכנע שאת השואה צריך ללמד כמו שמלמדים את התנ"ך, אבל כשהציע לתיכונים לבוא ולהרצות על סיפורו הוא נתקל בהתעלמות. "הלכנו ערומים ביערות, פינינו גופות, היינו רעבים, אבל הצעירים לא יכולים להכיל את זה", הוא אומר, ויש לו בקשה: "בואו לדבר ולשמוע"

בשנים האחרונות צלצל שלמה רונן (82) לכמה בתי ספר תיכוניים בתל אביב וביקש להגיע ולדבר עם בני נוער על השואה בכלל ועל סיפורו האישי בפרט. הוא הציע להרצות להם על שנות המנוסה שלו מהנאצים בתוך אירופה הכבושה ולא ביקש דבר בתמורה למעט הסעה הלוך וחזור ("כי אני כבר זקן"), אבל ההצעות שלו נשארו תלויות באוויר ואיש מבתי הספר הללו לא התקשר אליו בחזרה. "אולי הם לא רוצים שאני אספר להם איך אישה יהודיה חנקה בידיים שלה את התינוק כדי שלא יבכה ויסגיר את המקום שלנו", הוא אומר.

 

לדעתו, לא השיבו לו בגלל הפחד לשמוע או בגלל חוסר הרצון לעסוק במה כשלכאורה לא חייבים. באופן עקרוני הוא מסרב לפרט בראיון את המאורעות שעברו עליו מאז כבשו הנאצים את העיירה טרמבובלה בגליציה - שבה התגוררה משפחתו (רונישבסקי) - אבל סיפורו המטלטל מתואר לפרטי פרטים בספר שכתב ושפורסם באינטרנט בעברית ובאנגלית, "טליבנובקה גבעת המוות - גבעת המוות": החל מכניסת הגרמנים לעיירה, המשך בהתפוררות והתפרקות המשפחה, דרך החיים בגטו וההתחמקות מהאקציות ועד הבריחה ליערות. הוא זוכר כל מאכל שהניחה אמו על שולחן המשפחה, כל משפט של חייל גרמני שבו נתקל, כל איום של משתף פעולה אוקראיני שכמעט עלה לו בחייו, וכל מטר רבוע מהיערות שאליהם חמק.

 

שלמה רונן. "לא רוצים לשמוע על יהודיה שחנקה את תינוקה" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
שלמה רונן. "לא רוצים לשמוע על יהודיה שחנקה את תינוקה"(צילום: ירון ברנר)

 

 (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
(צילום: ירון ברנר)

 

"השואה היא הרבה יותר ממה שבני הנוער היום מסוגלים להכיל", הוא אומר. "הם פשוט לא רוצים לשמוע. דברים איומים עברתי שם, איומים. הייתי ילד בן 12 שסחב נשים וילדים מתוך ערימת גופות והעביר אותן לבור קבורה. איך אפשר שלא להשתגע? הנערים והנערות בישראל מסוגל בכלל לדמיין את זה? הנוער של היום כבר משתולל מרוב שטוב לו. הם לא מכירים, לא זוכרים ולא מתעניינים בסבים ובסבתות שלהם. את השואה צריך ללמוד כמו שלומדים את התנ"ך. להעביר אותה מאב לבן אלפי שנים, לא להפסיק לדבר על זה".

 

אני פונה אלייך, בר רפאלי

רונן גר בדירת חדר בשכונת התקווה עם שלושה חתולים ושכנה שחולקת איתו את המטבח במסדרון. מדי שבת הוא מקבל מהעמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה משלוח ובו מנות אוכל ארוזות המספיקות לשבוע ומתאימות לתפריט המיוחד שלו כחולה סכרת. בנוסף לאוכל שלו דואגת העמותה לשלוח גם מזון לחתולים שהוא מגדל, כי אחרת, מספרים המתנדבים, "הוא פשוט ייתן להם את האוכל שלו ויישאר רעב בלי לומר מילה".

 

ליד בר רפאלי. "שתדע מה לספר בעולם" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
ליד בר רפאלי. "שתדע מה לספר בעולם"(צילום: ירון ברנר)

 

בדירה שלו יש שלושה מכשירי טלפון וגם סלולרי אחד, אבל הם לא מצלצלים לעיתים קרובות. "רק המתנדבים מהעמותה מתקשרים, לפעמים", הוא אומר. עם בני משפחתו הוא לא דיבר כבר הרבה זמן. בן אחד נפטר מסוכרת לפני שנתיים ושתי בנותיו שחזרו בתשובה מקשיבות לרב שלהן שאוסר עליהן לדבר עם אביהן. לפיכך גם 13 הנכדים שלו לא מתקשרים להגיד "סבא, מה נשמע?", או אפילו לאחל חג שמח.

 

על צד המקרר הקטן שבחדרו מודבקות כמה תמונות של בר רפאלי שאותן גזר מתוך פרסומות ועיתונים. את העניין המפתיע בדוגמנית הבינלאומית הוא מסביר כך: "היא סמל עבור כל המתבגרים בישראל היום, ובגלל זה היא חשובה לי. אני מבקש לפנות אליה: תשמעי, בר רפאלי, אני מבקש ממך לדמיין בכל יום ילד בן חמש שהולך למשרפה. תקדישי לזה רק שני רגעים ביום, כדי שיהיה לך מושג על השואה. אני מבין שאת עוסקת בדוגמנות, אבל בואי שבי אצלי ואספר לך, שתדעי מה לספר בעולם".

 

היינו קוץ בישבן המדינה

אחרי מלחמת העולם השנייה התגלגל רונן לבית יתומים באיטליה וב-1947 עלה לישראל כשריד יחיד למשפחה שנספתה כולה בשואה. כשהגיע התגייס לצבא והגיע לחטיבת כרמלי שלחמה במלחמת העצמאות באזור חיפה ובגליל המערבי. כשהגיע זמנו להשתחרר הוא ביקש להישאר בשירות עוד כמה שנים. "לא היה לי לאן ללכת,

הייתה לי רק מזוודה אחת עם בגדים שהבאתי איתי מהמלחמה. אבל כזה היה היחס לפליטי השואה באותן שנים. היינו כמו קוץ בישבן של המדינה. הרגו לי את כול המשפחה, אבל לא היו מוכנים לתת לי אפילו לירה כדי שאשתקם".

 

אם חלילה הובן לא נכון, יודגש שרונן לא כועס ולא ממורמר. הוא שב ומדגיש שהוא רק רוצה לנצל את הזמן שנשאר לו כדי לשתף, לספר וללמד את בני הנוער, שלדבריו, "כל מה שהם יודעים על השואה זה אושוויץ וגטו ורשה, וגם זה רק בגלל שצריך ללמוד עליהם לבגרות.

 

"אני רוצה להגיד להם, פנים מול פנים, לשתי שניות ביום תחשבו מה עברנו. הלכנו ערומים ביערות, פינינו ערימות של גופות, היינו רעבים, ולא כמו בתשדירים שאתם רואים בטלוויזיה, כשאומרים לכם שיש מיליון וחצי ילדים בישראל רעבים. זה רעב? אתם יודעים מה זה רעב? תסגרו כבר את הטלוויזיה. אני כבר זקן חולה, אבל כל מי שרוצה לבוא אליי, לדבר, לשמוע - הדלת שלי פתוחה ואני המארח הכי טוב בעולם".

 

  • העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה, שמסייעת לשלמה ולניצולי שואה רבים אחרים, זקוקה למתנדבים, מזון, תרופות ודלק. אפשר ליצור קשר בטלפון 03-5257888 או בפייסבוק

 

ניצולים המעוניינים בחברה ומתנדבים יכולים לפנות גם ללימור שנהר בטלפון 076-5407172 או במייל shoah2011@gmail.com

 

Read this article in English


פורסם לראשונה 06/04/2013 20:32

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ירון ברנר
שלמה רונן בביתו בתל אביב. "סחבתי גופות. איך אפשר לא להשתגע?"
צילום: ירון ברנר
עטיפת הספר
מומלצים