צופית גרנט: "התביישתי שאחי חולה נפש. לא עוד"
לאחר שגדלה בצלו של אח הסובל מסכיזופרניה וחוותה על בשרה את יחס החברה לחולים במחלות נפש, צופית גרנט מורידה את המסכות ואומרת: "תפסיקו לפחד ממחלות נפש ותעזרו לחולים לחזור ולהשתלב בחברה". פרק רביעי בסדרה "יד על הלב"
צופית גרנט היא בעיני הגברת הראשונה של המתמודדים עם מחלות נפשיות בישראל. מזה שנים שהיא מכהנת כנשיאת עמותת אנוש ומדברת בכל הזדמנות אפשרית על החשיבות של קילוף הסטיגמות, גם בקרב אנשי טיפול.
היכנסו לעמוד הכתבות של יד על הלב
עוד כתבות בפרויקט "יד על הלב"
- סדרה חדשה ב-ynet: מדברים על בעיות נפשיות
צופית גדלה עם אח המאובחן כסובל מסכיזופרניה. מדובר במחלה קשה ללא ספק המתאפיינת בתקופות בהם אדם סובל ממחשבות שווא ומהזיות, לרוב הזיות שמיעה. אחת מהבעיות הקשות הנוספות היא שסכיזופרניה פוגעת גם בכוח ההתמדה והרצייה של האדם. במשך שנים רבות השתרשה התפיסה שאדם הסובל מסכיזופרניה אינו יכול לתפקד, והדימוי היה של אדם מוזנח, הממלמל אל עצמו בגן הציבורי וחי בשולי החברה.
לשמחתנו הרבה, היום אין הדבר בהכרח כך. נכון הוא שיש כאלה שלא מטפלים בעצמם ומצבם עלול להיות מדורדר. אך רבים כן מטפלים- לוקחים תרופות, נמצאים במעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ומוצאים את הדרך לשיקום תעסוקתי, חברתי ואישי. לעמותת אנוש ולחוק השיקום בקהילה הממומן על ידי המדינה, השפעה רבה על כך. הם נישאים, עובדים, נפגשים עם חברים, כמו כל אחד.
כאן חובה להזכיר את חשיבות הטיפול התרופת י- שאגב יש לו תופעות לוואי לפעמים. בטיפול תרופתי נכון, כמות האירועים הפסיכוטים נמוכה, והשמירה על איכות חיים משופרת לעין ערוך.
"להחזיר את החולים למסלול החיים הרגיל"
צופית לא מוותרת. היא טוענת בתוקף שגם אנחנו, אנשי בריאות הנפש, עוד לא הפנמנו שאפשר גם אחרת. בפרק היא מבקרת את הפסיכיאטרים שאינם מקדישים מספיק זמן למטופל, וששיקום והחזרת האדם למסלול החיים הרגיל לא מעניין אותם. לטעמי, אגב, אין הדבר מדויק. יש פסיכיאטרים מכל מיני סוגים, כאלה שאכן רואים את עצמם כאחראים לטיפול התרופתי בלבד, וכאלה שליבם רחב ותפקידם מאפשר זאת, והם רוצים לסייע לאנשים הפונים אליהם בכל אשר ניתן.
בסופו של יום, גם הפסיכיאטרים שונים זה מזה באופן שבו הם רואים את תפקידם ובאישיות שלהם, ומכאן שהם שונים גם בגישה למטופלים. אין זה פלא לכן, שאנשים מסוימים מעדיפים פסיכיאטר או מטפל כזה על פני האחר.
חשוב לציין כי בעורפנו עוד נושב המחסור באנשי בריאות נפש, פסיכיאטרים במיוחד, בארץ ובעולם, מחסור שאכן עלול לצמצם את תפקידו של הפסיכיאטר למענה התרופתי בלבד, דבר בהחלט לא רצוי. חשוב לי גם לשוב ולטפוח לעמותת אנוש על השכם - הם עושים פעמים רבות עבודת קודש בסיוע לאנשים עם בעיות קשות ולבני משפחותיהם, מה שהפסיכיאטרים לעיתים לא מספיקים לעשות.
עם זאת, אני בהחלט מסכים שגם אצלנו, המטפלים, עדיין יש סטיגמה. גם אנחנו לפעמים לא מאמינים במטופל וביכולתו, לעיתים ממהרים לאבחן אותו, ולו רק מתוך דאגה וחשש אמיתיים לבריאות הנפשית שלו. אמונה היא עניין חשוב כאן, וצופית מדברת עליה בפרק.
"אין מספיק אמונה בכוחו של האינדיבידואל", היא אומרת, ולטעמי גם צודקת. אנו המטפלים, נדרשים להזכיר לעצמנו כל הזמן, שתפקידנו לעיתים לא מסתיים בחלוף המצוקה הזמנית, אלא רק לאחר שתמכנו היטב בחזרתו של אדם למעגל החיים, כלומר האמנו בו וסייענו לו להאמין בעצמו.
"תפסיקו לפחד מבעיות נפשיות"
צופית דורשת הפחתת סטיגמה לא רק מאנשי הטיפול, אלא גם מכל אחד באשר הוא. "פרקינסון, לא מפחיד?" היא ענה לשאלתי על כך שהיא מצפה מכם לא לפחד. לזאת אני מסכים, פחד משרת הרבה פעמים נידוי חברתי, ובגללו אוכלוסיות רבות היו בשולי החברה.
כאשר הפחד קטן, ההשתלבות בחברה, גם של אוכלוסיות שבעבר נודו נראתה כדבר הטבעי ביותר. מטבע היותו של אדם הוא לסבול מדי פעם ממצוקה נפשית, כזו או אחרת. בעיה נפשית היא דבר אנושי, לעתים פשוט. טוב להביט לאדם בעיניו ולא לשפוט אותו.
צופית מספרת שמבחינתה סוד האושר הוא צמצום הרצון העצמי והתמקדות בהענקה, כך היא מודה לעמותת אנוש שמאפשרת לה להעניק. תורות מזרחיות רבות, ואף היהדות בזרמים מסויימים, מסכימים עימה. יש משהו בעולמנו שאינו אמיתי, והתחברות לתחושה עמוקה יותר על עצמיות ושל דאגה לזולת יכולה למלא את החלל הנותר בנפשנו עת אנו חיים בחברה מודרנית כשלנו.
התורות הללו חודרות בהדרגה גם לטיפולים הפסיכולוגים המערביים והטיפולים הפסיכיאטרים המודרניים. אני מקווה שבעוד כמה שנים מה שאני כותב היום יראה מגוחך: לא לשלב מתמודדים עם מחלות נפש בקהילה? נו באמת.
כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל. רובם קשורים לעמותת אנוש, אשר בחרו לדבר, מתוך מטרה לטפל בסטיגמה שיש למטופלי הנפש בישראל, כחלק מפרויקט "יד על הלב". קיראו עוד על פעילות העמותה באתר הפרויקט "יד על הלב " ובאתר אנוש.
לפנייה לכתב/ת 
