יומנה של רותקה: בת ה-14 שריגשה את ילדי פולין
כשהייתה בת 14 נאלצה רותקה לסקר לחיות בתנאים הקשים של הגטו בעיר הפולנית בנדין, וכתבה את קורותיה ביומן. זמן קצר לאחר מכן היא נרצחה באושוויץ. בפרוייקט משותף חדש לילדי העיירה הפולנית ולילדי דימונה הם נחשפים לקורותיה של רותקה - ולומדים על חייהם של הילדים בתקופת השואה
הטבעת מתהדקת ומתהדקת סביבנו. בחודש הבא כבר צריך להיות גטו, גטו כזה אמיתי עם חומות אבן סביב. בקיץ יהיה בלתי נסבל (יומנה של רותקה, 5.2.1943)
גילויי אנטישמיות בפולין הם אמנם עניין שבשגרה, אך חצי שעה נסיעה בלבד ממפעל המוות הידוע לשמצה אושוויץ, פורח אי ירוק שמספק ניצוץ של תקווה כי הדורות הבאים אכן ידאגו שהעולם שלנו יהיה טוב ושפוי יותר. מדובר בבית ספר יסודי פולני בעיר בבנדין, ממנה נשלחה למותה רותקה לסקר, נערה יהודייה בת 14 מפולין, שמקיים פרוייקט הנצחה מדהים לזכרה. בשנה האחרונה, לאחר שנחשפה לפרוייקט ד"ר ליליאן שטיינר מהמכללה האקדמית הדתית לחינוך חמדת הדרום שבשדות נגב, הוא נלמד גם בישראל - ופתח שער ליחסים חדשים בין ילדים יהודים מדימונה לבין ילדי בית הספר בפולין.
הייתה קשורה למחתרת
רותקה לסקר תיעדה את סיפור חייה בגטו במשך שלושה חודשים, כתיבה שנקטעה באיבה לאחר שנשלחה באוגוסט 1943 למותה באושוויץ. בין השאר תיארה לסקר ביומנה כיצד הצליחה להימלט מאקציה יחד עם חברתה, סיפרה על אהבותיה ותיעדה כיצד נראתה למען הדורות הבאים - כל זאת כנערה בת 14 בלבד.
שטיינר נחשפה לראשונה ליומנה של לסקר בעקבות סמינר שהעבירה במכללה. היא חיפשה באתר יד ושם ספרי זיכרונות של נשים יהודיות ששרדו את השואה - ולפתע הגיעה לכתב היד. "קריאתו של היומן עוררה את סקרנותי", היא אומרת.
מבדיקה שערכה נדהמה שטיינר לגלות שהיומן התגלה רק בשנת 2006 וכי לרותקה יש אחות למחצה, ד"ר זהבה שֶרְץ, המתגוררת ברחובות. במשך חודשים ניסתה שטיינר ליצור קשר עם שרץ, אך האחרונה שהתה בחו"ל. כשחזרה ארצה יצרה שרץ קשר עם שטיינר. "ממנה נודע לי על כך שסיפורה של רותה הוא מושא לגאווה אדירה בקרב העם הפולני, שנחשב בעיני רבים כערש האנטישמיות. התמלאתי בושה יהודית גדולה על כך שמסמך היסטורי ואוצר בלום וחשוב זה נעלם ונאלם כמעט לחלוטין מהציבור בישראל, למעט הדים מינוריים, ונשבעתי לעשות הכול כדי להביאו לתודעה הציבורית בישראל".
"למרות שידעתי כי לאבי היו שני ילדים שנספו באושוויץ, למעשה הכרתי את רותקה רק באמצעות היומן ותחקירים שערכתי לאחר שהתגלה ב-2006", מספרת שרץ. "רותקה של היומן היא נערה בת 14, בת בכורה ליעקב לסקר ודורקה, אחות להניוש. היא כתבה את היומן על דפי מחברת.
"כשהבינה שהסוף קרוב החביאה את היומן בין שתי מדרגות בדירה בגטו, וכך הוא התגלה רק ב-2006, כשהוא כמעט שלם, מלבד מכמה דפים שייתכן אפילו שרותקה עצמה תלשה אותם. כמה קטעים נמחקו, אולי מחמת הלחות, ולקראת סוף המחברת נמצאו כמה דפים שתוכנם אינו שייך למסגרת הזמן של האירועים המתוארים, שמתרחשת בראשית 1943.
"רותקה הייתה נערה יפה, גבוהה, אינטלגנטית במיוחד ובעלת כשרון כתיבה. היא חייתה חיי חברה פעילים, ולפי גירסאות מסויימות הייתה בין בני הנוער שהיו קשורים למחתרת בבנדין. מהיומן שלה גיליתי כי היא התמצאה מאוד במהלכי המלחמה וביחסי הכוחות וידעה פרטים רבים על התקדמות כוחות הברית ועל גורלם של היהודים הנשלחים ברכבות לאושוויץ ולתאי הגזים".
שטיינר החלה לחקור את הנושא וגילתה כי יומנה של רותקה, הנקרא בפי הפולנים "יומנה של אנה פרנק הפולניה", זוכה לתהודה אדירה ונלמד בבתי ספר רבים ברחבי פולין, ביניהם גם בית הספר בעיירה בנדין, ממנה נשלחה רותקה אל מותה. הוא אף תורגם ל-14 שפות, כולל סינית וגרמנית, ומשמש מעין תעודת כבוד הצובעת בצבעים בהירים את חטאי העבר. "הבושה הלאומית מול היחס שלנו כעם יהודי ליומן בהשוואה ליחס שהוא קיבל מהפולנים, שעל אדמתם התרחשו הזוועות, לא נתנה לי מנוח. הזמנתי את זהבה שֶרְץ לבוא ולספר על היומן בפני הכיתה שלי, שיתפתי את הסטודנטיות שלי ברצון להביא את היומן הזה לתודעה הציבורית בארץ ואף ביקשתי מהן לכתוב יחידות לימוד בנושא".
היומן נחשף לתלמידים בארץ - וגורם להתרגשות
"בעצמי ראיתי איך חייל תלש תינוק בן כמה חודשים מידי אמו והטיח את הראש שלו בכל הכוח בעמוד של פנס הרחוב. המוח ניתז על העץ. האמא השתגעה. אני כותבת כך כאילו כלום לא קרה, כאילו אני צבא שמנוסה באכזריות, אבל אני צעירה, בת 14, ועוד לא ראיתי הרבה בחיים שלי ואני כבר כל כך אדישה. עכשיו אני מרגישה פחד נוראי כשאני רואה איזה שהם "מדים", אני כמו חיה שמחכה למוות" (יומנה של רותקה, 6.2.1943)
אחת הסטודנטיות, ליאורה בן סימון, שהשלימה את לימודיה לתואר B.Ed במכללה, הרימה את הכפפה והציעה לקחת את היומן לבנה, רפאל, תלמיד כיתה ה' בבית ספר בדימונה, ולבדוק מה מידת התאמתו לגילאי היסודי. רפאל קרא את היומן, התרגש עמוקות מתכניו ואף שיתף את מחנכת כיתתו וביקש להביא את היומן לכיתה. ההצלחה הייתה גדולה כל כך עד שבמשך ארבעה שיעורים הוא לימד קטעים מהיומן, שגרמו להתרגשות אדירה בקרב חבריו לכיתה.
"ד"ר שרץ", נזכרת שטיינר, "קישרה אותי עם אניטה פלימקה, מורה בפולין המלמדת את היומן בעיר בנדין. מההתכתבות שלי איתה גיליתי מורה חדורת מוטיבציה ללמד את היומן".
מרוגשת מתגובתה של המורה הפולנייה הגתה שטיינר רעיון לכתוב תכנית לימודים סביב היומן, על פיה ילמדו במקביל בתי ספר בישראל ובעיר בנדין שבפולין, במסגרת תוכנית הנצחה ותיעוד לזכרה של רותקה. תלמידתה של שטיינר, בן סימון, החליטה להפעיל את התכנית בכיתה אותה היא מלמדת בבית הספר "עמיאסף" בדימונה ובכיתתו של רפאל, בבית הספר יצחק שדה שבעיר. תוכנית הלימודים סביב היומן נשלחה במקביל למורה אניטה בבנדין, שעניינה את מנהלת בית הספר שלה.
באוקטובר האחרון הושק המיזם הבינלאומי בדימונה, בנוכחות שרץ, אחותה של רותקה, ומאז היא נלמדת בשתי הערים במקביל. במסגרת התוכנית מתקיימים מפגשים וירטואליים בין הכיתות אחת לשבועיים בשפה האנגלית וילדי בנדין אף שלחו כרטיסי ברכה לילדי דימונה לכבוד החנוכה והילדים מדימונה שלחו לחבריהם כרטיסי ברכה לחג המולד. בנוסף, אחת מפעימות התוכנית כוללת סיור וירטואלי בבנדין, במקומות המוזכרים ביומן, ומנגד מסריטים ילדי דימונה מקומות היסטוריים בעירם לילדים בפולין.
היום (א'), ערב יום השואה, יתקיים יום השיא של התוכנית בדימונה כאשר במסגרת הטקס העירוני יציגו תלמידים המשתתפים במיזם מסכת המבוססת על חלקים מהיומן. מחר בתי ספר מדימונה יגיעו למתנ"ס העירוני כדי להשתתף בטקס יום השואה שיכלול גם הוא את המסכת סביב יומנה של רותקה לסקר, כך שכלל ילדי העיר יחשפו לסיפורה המרגש.
רצתה להשמיע את סיפור יהודי פולין
יש לי הרגשה שאני כותבת בפעם האחרונה. בעיר אקציה. אסור לי לצאת ואני משתגעת כלואה בבית (יומנה של רותקה, 20.2.1943)
שרץ ושטיינר מסכימות על כך שליומנה של רותקה יש חיים משל עצמו. "הידיעה על כך שרותקה, אחותי למחצה, כתבה יומן בתקופת השואה ודאגה שיישמר במקום מחבוא הידוע רק לה ולחברתה הנוצרייה, ששלפה את היומן מהמחבוא בתום המלחמה, הכתה אותי בתדהמה. רותקה ידעה כי קיצה קרוב, אך רצתה להשמיע את סיפור
השואה בפולין ולזעוק את זעקתה, ואת זעקת המשפחה והעם היהודי, כך שתשמע בעולם ותישאר כעדות לדורות הבאים. כשנתגלה היומן בפולין ב-2006 היה לי ברור שצוואתה זו של רותקה חייבת להתגשם. הפעילות של ליליאן ותלמידותיה והקשר המופלא של תלמידים בני גילה של רותקה בבתי ספר בדימונה ובבנדין, הלומדים את היומן בצוותא 70 שנה לאחר מותה ומזדהים עם דמותה וסיפור חייה, מנציח את הזיכרון וההמשכיות של העם היהודי".
"בדור שלנו, שבו הולך ואוזל הזמן שבו נוכל לשמוע ולתעד את השואה מפי הניצולים, חשובה מאוד גאולת היומן והבאתו לתודעה הציבורית בארץ", מוסיף נשיא מכללת חמדת הדרום הדתית לחינוך, פרופ' אבי לוי. "העיסוק של פרחי הוראה בסוג כזה של פעילות מביא להפנמת הנצחת השואה וזכרה אצל המחנכים והמחנכות לעתיד. גם הקשר החינוכי, התוכני והרגשי שנוצר בין קבוצות עמיתים מהארץ ופולין סביב היומן והפעילות חינוכית אינה שגרתית. המכללה נתנה לעצמה להוביל את המהלך תוך יישום רעיון מדהים של ד'ר ליליאן שטיינר שהביאה את היומן לתודעת הקהל הרחב".
לפנייה לכתב/ת 
