ניצולת שואה דור 2.0

אני כותבת בכאב גדול היום, כאב שאני שמה בצד, מדחיקה, לא רוצה להתעסק אתו יותר. אבל בשבועות האחרונים הוא עולה וצץ ומסרב בכל תוקף לזוז. לא כי אני רוצה, אלא יש לו חיים משלו ומי שעוזרים לו לעלות שוב הם לא אחרים מאשר ממשלת ישראל ושותפתה גרמניה. יד ביד הם עושים החלטות שמציבות אותי במקום של כעס שאינו רוצה בו, במקום של כאב שאיני רוצה בו יותר. מספיק. אני רוצה שמחה, חיים, צחוק, אהבה.

אימא שלי (86) בחרה זאת כשהגיעה לארץ בשנת 48, אחרי טרייזנשטאט, אושוויץ ושטוטהוף ו...שנה וחצי בקפריסין. היא איבדה את המשפחה, החברים, הילדות (הייתה בת 12 כשהיטלר נכנס לוינה) אבל אמרה שלא רוצה לבזבז את חייה בכעס או בשנאה. בחרה באופטימיות, חוש הומור עדין (ושחור) ועשתה בדיוק כך.

אז נכון שכל הסימנים היו שם, החשש מלאהוב יותר מדי את ילדיה, החשש שלא יהיה אוכל, שום דבר מיוחד. כמו כל אחד אחר. היא טוענת שהיא שונה מניצולי שואה אחרים אבל אם תפתחו ספרים - היא שם, גם אני. חלומות הזוועה שהעירו את אבא שלי שנים יעידו. הדיכאונות הקשים שפקדו אותי במהלך חיי - יעידו. הדיכאונות של אחי שהסתיימו במותו לפני שש שנים - יעידו.

אני לא נלחמת את מלחמתה

אני לא נלחמת את מלחמתה של אימא כעת, לא נלחמת על כך שהקרן לניצולי שואה לא נותנת לה כלום כי הם טוענים שיש לה מספיק כסף. הם ביקשו לתת לה 50 שעות סיעוד אחרי אשפוז. הם דווקא נתנו. ל-10 ימים. ולקחו, כשפתאום "גילו" שיש לה הכנסה.

אז מה? פתאום היא לא ניצולת שואה בת 86 אחרי אשפוז של דלקת ריאות קשה? זרקו אותה ככה ואחרי זה שלחו מכתב שאינה זכאית לעזרה מאחר ואינה עומדת בקריטריונים, שהם...תחזיקו חזק: "אינה מוכרת בישראל כניצולת שואה". לא מספיק המספר על היד? A1743 , הסבר למי שלא מבין: ה-A זה עבור אוושוויץ.

חייבת לומר כאן שאימי שונאת את המילה "ניצול", מבחינתה היא חיה, לא ניצולה. אני לא נלחמת את מלחמתה של אימא שמעולם לא קיבלה גרוש מהגרמנים כי היא אוסטרית, והאוסטרים קיבלו באהבה גדולה את היטלר. (במשאל לפני שבועיים פורסם ש- 65% מהאוסטרים שהיטלר לא היה נורא כל כך) לכן "שאוסטריה תשלם", אבל אוסטריה לא שילמה מעולם לניצולי שואה. רק הזמינה אותם לאוסטריה ואפשרה להם לצאת פעמיים בשנה לבית מלון לשבוע, עם מלווה. אמא לא אוהבת בתי מלון, היא אוהבת בית ולא רוצה לנסוע לאוסטריה.

לפני 15 שנה אמא החליטה - הוצאתם אותי מאוסטריה? חזרתי!! והוציאה דרכון אוסטרי. מאז היא מקבלת ביטוח לאומי מהמדינה האוסטרית (לא שילומים חס וחלילה) על עבודתה בגיל 12 במפעל לסיגריות. קצבת נכות מהמדינה סה"כ. בלי קשר לגרמניה הנאצית. ולכן במהלך כל השנים, מי שעזר לאימא היו קרובי משפחה של אבא שלי בחו"ל. בלעדיהם ההורים לא היו מסתדרים עם 4 ילדים, כלב וארנב.

דיכאונות של שנים וסיוטים בלילות

אבל כאמור, אני לא נלחמת את מלחמתה. אני נלחמת את מלחמתי האישית - זאת שגררה אותי עם דיכאונות של שנים וסיוטים בלילות ופחדים מהחיים שהם תוצאה ישירה של השואה שלה. את מלחמתו של אחי, שלא הצליח כמוני, למשות עצמו מהחור השחור הנוראי שהכרתי היטב.

לי יש מזל. לי יש את הכוח של אימא, הנחישות, האופטימיות והעוצמה. אבל כמה שנים הפסדתי, כמה אובדנים חוויתי עד שהגעתי לאן שאני היום  - מלאה, בוטחת, שמחה ומשמחת אחרים. מי ישלם לי על אלפי השקלים שהוצאתי על עזרה זו או אחרת? מי יפצה עבור מלחמות האופל מול סיפורים מסמרי שיער. אני רוצה את הכסף הזה! מגיע לי. לא?

וזה לא נגמר - כמה פעמים בשבוע שאני עם אימא - הסיפורים על וינה האבודה, עוד זיכרון על אוכל, עוד זיכרון על אובדן, עוד כאב על המתים שאיתם חייתי יותר מאשר עם החיים, ואף פעם אני לא יכולה באמת להתרחק מזה. אני בת 58 ביום שלישי, ובטוחה שכשאמא תמות אמשיך לספר לעצמי את הסיפורים שלה עד מותי שלי.