תודה, גיבוריי, וסליחה. בני נוער כותבים לניצולים
נתן תמיד חושב מה היה קורה אילו נולד שני דורות קודם. אוהב הזדעזעה מתקיפות הקשישים. תבל חזר מפולין ומבקש להתנצל. טופז מתביישת ומבטיחה לא לתת גם לנכדים שלה לשכוח. רון יתגייס כדי להוביל שינוי. עמית מזכירה שהכלים לשיפור בידינו. עוד מתחושות הצעירים שנענו ליוזמת ynet ומשרד החינוך
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עלה ביתר שאת היחס לניצולים שעוד בחיים. שורת מקרי האלימות נגד אנשים מבגרים, חלקם ניצולי שואה, העלה בקרב בני הנוער רצון לומר שלא הכול שחור. במסגרת יוזמת ynet ומשרד החינוך נענו רבים לקריאה וכתבו פנייה אישית לניצולים. לפניכם עוד כמה מהמכתבים.
כל אחד הוא סבא וסבתא שלי
עמית רש, בת 18 בשנת שירות של הצופים וקק"ל, במקור מכפר יונה
בפרויקט התנדבות אני נפגשת עם ניצולי שואה ועוזרת להם במילוי טפסים. בפגישות אני שומעת את סיפוריהם הקשים והתלאות שעברו. חלק בוחרים לשתף רק במידת הנדרשת למילוי הטפסים למרות שאני רוצה לשמוע יותר, מובן לי שיש כאלו שמעדיפים לא להיזכר. זה מוביל אותי להתייחס לאירועים המחירידים האחרונים בארץ. איך בן אדם אמור להרגיש כשהוא פותח את הבוקר וקורא ידיעה על קשיש ניצול שואה בן 79 שמותקף משום שהעיר לנערים על מעשיהם? גם כאן, זה גורם לי להרגיש תחושה של אי צדק, של עולם לא הוגן. ומי מטה את החברה אם תהיה צודקת או לא צודקת, אם לא אנחנו?
ניצולי השואה שרדו את התופת וניצחו בשביל כל העם היהודי במלחמה ההיא וכיום לחלקם אין מספיק אוכל במקרר, לחלקם אין הכנסה מספקת והם צריכים להילחם על זכויות שמגיעות להם כניצולי שואה. מתברר שבמציאות של 2013 הם עדיין צריכים להילחם על חייהם ולהגן על עצמם גם מפני החברה.
עם זאת, אמונתי היא כי מעטים הם הנוער והאנשים שמתנהגים כך, אך הם אלו שנשמעים למרחוק. לדעתי, בידי כל אחד הכלים לחנך כדי שנראה פחות ופחות אנשים המתנהגים בצורה כזאת. בהנחה שלא אצל כל אחד בא מתן הכבוד לאדם זר באופן טבעי, יש להתייחס לכל אחד מניצולי השואה ולקשישים בכלל כאל סבך וסבתך, כאל אביך ואמך, כאל מי שהציל אותך ולא כמי שניצל, כי כשהם שרדו הם ניצחו והם הצילו אותנו מהגורל שיכל להיות לנו.
אתם לא לבד
נתן צפוני, בן 18, מזכרת בתיה
אני תמיד מנסה לחשוב על עצמי. מה היה קורה אילו אני הייתי נולד שני דורות קודם. האנושות קיימת דורות על גבי דורות ואני נולדתי רק שני דורות אחרי הזוועה. אחרי אותו הדבר, שאותו אי אפשר לתאר אלא כאירוע שבו הבינו שהחיה החזקה ביותר בעולם היא לא אחרת מאשר האדם עצמו.
אבל אני נולדתי בשנת 1994. נולדתי למציאות אחרת. נולדתי לבית טוב, ולא חסר לי כלום.
בכל שנה בתקופה שאחרי פסח, אני מצטער. אני מבקש סליחה מכם על שעברתם. זה לא הגיע לאף אחד מכם. אני מבקש מאיתכם סליחה בגלל היחס הלא הוגן מבחינה כלכלית שאתם מקבלים.
אני מתנצל על היחס המזלזל שני נוער ואזרחים מפנים אליכם ואל שאר בני הגיל המבוגר. זה לא מכבד אותם וזה לחלוטין צד מכוער בחברה שלנו, שצריך לשפר.
חשוב לי להגיד שאתם לא לבד. כי אני אתכם. ואיתי עוד הרבה. ואנחנו לא שוכחים, לא מזלזלים ולא פוגעים. אנחנו מוקירים אתכם. את זה שהצלחתם, אחרי כל מה שעברתם, לעלות ארצה, להקים מדינה ומשפחות ולא לאבד אף פעם צלם אנוש. ובגלל זה אני מעריץ אתכם וגאה בכם.
האלימות לא תשלוט בנו
רון פילוס, בן 17, חניך בעמותת "אחריי!", אשדוד
בדיוק סיימתי לראות כתבה על האלימות שהפכה לנורמה היום בישראל, במיוחד נגד קשישים. כתלמיד שיצא למסע לפולין וראה את שרידי הזוועות של הנאצים בפולין, אני לא יכול להבין ולתפוס למה שבני אדם יעשו דברים כאלה אחד לשני. למה ניצול שואה צריך לפחד לצאת מביתו כשיש לו מדינה משלו, בגלל כמה צעירים שהחליטו להכות כל אחד שרק יעיר להם הערה שהם לא יאהבו.
אל תתנו לכותרות העיתונים להטעות אתכם. האלימות גוברת, זה נכון. אבל היא עוד לא הגיעה ולא תגיע לשלוט במדינה. לשלוט בנו בעזרת פחד וטרור. לא ניתן לה להגיע לכך. יש עוד רוב של נוער שאכפת לו מכם, מהדור שאחראי לבניין הארץ הזו ולחלק גדול מקיומנו. עוד קיימות תנועות הנוער שמחזקות את המורשת שהשארתם לנו. עוד קיימים צעירים המתנדבים לעזרה בבתי אבות ובבתי תמחוי. עוד קיימים בני נוער שמוכנים לתרום למדינה ולהתגייס לתפקידים משמעותיים בצבא כדי לשמור על ביטחון האזרחים, ובראש ובראשונה על ביטחונכם.
אנו זוכרים את השואה, את האסונות והזוועות שעברתם, ולא שוכחים לדאוג לכך שדברים אלו לא יחזרו לעולם, במיוחד לא מתוך הארץ שלנו, מתוך העם שלנו. אני, שהולך להתגייס לצבא ההגנה לישראל בעוד כמה חודשים ביחד עם רבים נוספים, לא אתן לכך לקרות. נמשיך להיאבק בתופעה המגונה הזו ונדאג לעתיד טוב יותר לכם ולכל עם ישראל, ונוביל שינוי בחברה הישראלית.
אתם ניצחתם
תבל דקל, בן 17, אליכין
אני רוצה לבקש סליחה, בתור נער ישראלי ויהודי שחי במדינה שלא עשתה את המספיק על מנת שחלק נכבד מכם יוכל לסיים את חייו בתנאים ראויים במדינה שלנו. סליחה, בתור נער ישראלי ויהודי, שישנם כאלה שבאותו הגיל שלי, שמרשים לעצמם להרים עליכם יד ואני לומד איתם באותן מערכות חינוך. סליחה, בתור נער ישראלי ויהודי, שבשנים הראשונות להקמת המדינה הייתם צריכים להתבייש בגלל מה שעברתם. והסליחה הכי גדולה שלי, בתור נער ישראלי ויהודי, היא שאתם הייתם צריכים לסבול את זה. זה לא אנושי. זה לא הגיוני. זה לא נתפס על הדעת.
לפני פחות מחודש חזרתי מפולין, ובכך פתחתי עוד חלק במסעי בין נבכי השואה. בכל צעד דמיינתי ילדה שמחפשת את אמהּ או נער שרץ ביערות על מנת לברוח מצעדת המוות שתוביל אותו לסופו. באחד הימים האחרונים של המסע הקראתי במיידנק, לרגלי הר האפר, קטע שכתבתי לאחר הכנה מרתקת שעברנו בבית הספר.
ללא ספק, רגע זה היה אחד משיאי חיי, רגע שלא אשכח עד יום מותי.
אשמח ליצור אתכם קשר ולהביע בפניכם את הערכה שיש לי כלפיכם, ואת הערכה שיש למיליוני אנשים בארץ וברחבי העולם. אתם, אתם ניצחתם. לא משנה מה יגיד מכחיש שואה כזה או אחר, או איזה נער לא מחונך שירים יד על קשיש.
תודה, גיבוריי.
לא נשכח, נשמור על הכבוד
טופז קצפ, בת 17, עמק חפר
לא מזמן חזרתי מהמסע לפולין, בו למדתי לא מעט. אני נצר לסבא שנולד בגטו וסבתות שברחו למזרח אירופה במהלך המלחמה, ורבים במשפחתי המורחבת נרצחו במהלך מבצע ברברוסה. למדתי גם כי סבי השני חי בגטו. עד אחרי המסע לפולין הוא לא אמר לי על כך, אפילו לא כשכתבתי את עבודת השורשים. במהלך השיחה הוא פרץ בבכי והבנתי שכל ניצול שואה שסובל מאלימות או מרעב יכול להיות סבי, ולכן הוא ראוי לכבוד המועט מן המדינה, וגם מן התושבים, ובמיוחד הנערים שיכולים להיות הנכדים של כל אחד ואחת מהניצולים.
אין לי מילים לתאר את הבושה שאני מרגישה בעקבות מקרי האלימות האחרונים נגד הניצולים, ולכן אני חייבת לעמוד ולומר שלעולם לא אתן למקרה אלימות לעבור בשקט.
אני בטוחה שאתם, הניצולים, מייסדי המדינה, לא חלמתם לעולם על מצב שבו נכדיכם יצאו נגדכם, ולכן אני יכולה לומר בלב שלם כי אני ועוד המוני נערים ונערות לא ניתן למצב להימשך, וכי אנחנו, מבוגרי העתיד, נשמור על כבוד המדינה וכבוד המבוגרים. לא נשכח את שעברתם באומץ לב ותעוזה.
לא אשכח לעולם, ואדאג שגם ילדיי ונכדיי לא ישכחו לעולם.
גאווה גדולה
אוהב לוי, בת 18, נס ציונה
הזדעזעתי לשמוע על המקרים המחפירים שקרו לאנשים מבוגרים שבלעדיהם לא הייתה קמה לנו מדינה. לא יכולתי לשאת את התחושה שאנשים בני גילי ואף יותר צעירים מתייחסים בחוסר כבוד לאדם מבוגר. אני חושבת שהנערים שעשו את המעשים האלו בודדים ורוב בני הנוער מתייחסים בצורה מכובדת לקשישים.
ביולי האחרון השתתפתי במסע לפולין עם בית הספר שלי. כמובן שלא ניתן להבין לעולם את מה שעבר על היהודים בשואה אך אני מרגישה שהמסע קירב אותי לנושא. כיום אני מתעניינת, קוראת ספרים על השואה ועד היום לא מפסיקה לספר על החוויות. אני מרגישה גאווה גדולה בעם היהודי ובזכות שניתנה לי לחיות במדינת ישראל.
למסע התלוותה ניצולת שואה שסיפרה לנו את סיפורה המרגש ואת הדרך שלה להתמודד לאחר התופת. כולנו כיבדנו אותה והערכנו אותה מאוד ולכן אני מרגישה שרוב בני הנוער מודעים לכך שיש לכבד כל אדם באשר הוא אדם, ויש לפעול במלוא המרץ על מנת שמקרים אלו לא יחזרו על עצמם. יש לי רק דבר אחד להגד לכם על העובדה שבזכותכם יש לנו מדינה - תודה!
בסוף מסלול הגבורה
יונתן אלקובי, בן 17, כפר סבא, פעיל "השומר הצעיר"
אם נבחר להתעלם, להסתכל על המציאות כאילו אין לנו תפקיד בתוכה - היא רק תדרדר יותר ויותר. במסע לפולין, כשעמדנו מול האנדרטה בכיכר רפפורט, בסוף מסלול הגבורה, עמדה מולנו עליזה ויטיס שומרון, ניצולת שואה ובוגרת תנועת השומר הצעיר בוורשה של לפני המלחמה. היא ביקשה מאיתנו להמשיך להילחם על הערכים שבגללם היא יצאה למרד בגטו, בדיוק לפני 70 שנה. ערכים של יושר, מוסר ובחירה בטוב. כשאני שומע על נערים בגילי שמרביצים ומשפילים ניצול שואה אני יודע טוב יותר מכל רגע אחר על איזה מאבק היא מדברת.
המסע לפולין, לארץ מלאת הדם והזכרונות הזו הוא לא מסע של זיכרון בלבד. הוא מסע של חידוד הערכים לפיהם אני רוצה לחיות את חיי. האלימות שהופנתה בשבוע שעבר לפייבל היא אלימות שפוגעת גם בי, בנו, בכולנו ואני מבטיח לעליזה, לפייבל ולכל ניצולי השואה שחיים במדינה הזו שאני אעשה הכל כדי שהמקרים האלה יהיו האחרונים.
שר החינוך, שי פירון, אמר על יוזמת המכתבים לניצולים: "אם נדע להנחיל לילדינו ולדורות הבאים את מורשת השואה והגבורה, את סיפור עמנו, בכך נבטיח את עתידנו לדורי דורות בבחינת 'והגדת לבנך ביום ההוא...'. הפרויקט נולד במטרה להעמיק את תחושת השייכות של התלמידים לגורל העם היהודי, להנחיל להם את ערכי מורשת השואה והגבורה וליצור קשר קרוב ועמוק בין התלמידים לניצולי השואה.
"אני מקווה, שבדרך זו נאפשר לילדינו לתת ביטוי לתחושותיהם ולרגשותיהם ולחזק את המודעות שלהם כלפי ניצולי השואה ולטעת את משמעות של יום השואה והגבורה ולקיים את השבועה 'לעולם לא עוד'".
לדברי ח"כ יפעת קריב, "כיום לרשויות במדינת ישראל לא ברור מיהו ניצול שואה, ואז לא ברור לאיזו הגדרה הוא משתייך, אם בכלל. מתוך 220 אלף אנשים שיכולים להיות מוגדרים כניצולים במעגל הראשון רק 60 עד 80 אלף באמת מקבלים את רוב מה שמגיע להם. בנוסף יש לפעול קידום חקיקה שתאפשר לכל ניצול מעל גיל מסוים לקבל את כל מה שמגיע לו ללא ועדות רפואיות, ללא בדיקות מיותרות, ללא ביורוקרטיות אם הוא/היא צריכים טיפול שיניים, ארוחה חמה או כל דבר אחר. פשוט לתת להם - המדינה מחויבת לזה".
לפנייה לכתב/ת 
