הקרח העתיק שיעזור לנבא את העתיד
ננסי ברטלר והצוות שלה לקחו מקפיא למקום הקר בעולם, שרדו שבועות בתנאים קשים והסתכנו בהיתקעות באנטרקטיקה בחשכת החורף, כדי לחזור עם קרח בן אלפי שנים, שעשוי לעזור לענות על השאלה - האם כדאי להתפנות מהחופים?
חוקרת הקרח ננסי ברטלר ואנשי צוותה בילו את הקיץ הדרומי האחרון באנטרקטיקה, בניסיון להבין מה יעלה בגורלם של מדפי הקרח העצומים שם. הצוות קדח מאות דגימות קרח, כל אחת מהן מעט גדולה יותר ממחבט בייסבול, מהקרח בעובי כ-800 מטרים שמכסה את האי רוזוולט. הדגימות כמעט לא שרדו את המסע לניו זילנד, בגלל הפסקת חשמל בסירה, והצוות נאלץ להתמודד עם תנאים קיצוניים שכללו אור שמש נצחי וטמפרטורות "קיציות" של 25 מעלות מתחת לאפס.
הדגימות עשויות משכבות של קרח שנוצרו על ידי דחיסת השלג הנופל מדי שנה. ברטלר אמרה כי גילו של רוב הקרח שאספה פחות מ-4,000 שנה, אך פיסת הקרח בתחתית המדף עשויה להיות בת 150 אלף שנה.
"מנקודת מבט מדעית, זה מאוד מרגש. מנקודת מבט אישית, זה ממש מפחיד", מעידה ברטלר, עמיתת מחקר במרכז למחקר אנטרקטיקה באוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון.
מדפי קרח הם מחסומים טבעיים שמגינים על מאגרי קרח עצומים במערב אנטרקטיקה, כך שגם קרח זה עלול להישמט לאוקיינוס אם המדף יתמוטט. מדענים סבורים שבמערב אנטרקטיקה יש די קרח כדי להעלות את גובה פני הים בשניים עד שישה מטרים.
החשש לא מיידי. טד סקמבוס, המדען הראשי במרכז לחקר שלג וקרח באוניברסיטת קולורדו, אמר שגם בתרחיש הגרוע ביותר, יידרשו 500 שנים להמסת הקרח במערב אנטרקטיקה. עם זאת, הוא הוסיף שמציאת משקע סחף בקרח, כפי שחוקרים חושדים שכבר נמצא בעבר, יעיד על כך שהקרח בסיכון להיות בלתי יציב שוב. לדבר יהיו השלכות "עצומות" לדבריו. החומר שברטלר חושדת שהוא סחף ימי נמצא בעומק 760 מטרים.
ברטלר מקווה שעד סוף השנה תוכל להעריך בעזרת הקרח אם ההתמוטטות צפויה לקרות עוד 50 או 500 שנים. לדבר יהיו השלכות לגבי קובעי המדיניות, שצריכים להחליט אם לבנות חומות הגנה או להעביר תושבים לאזורים גבוהים.
הפרויקט של ברטלר הוא אחד מעשרות שמתקיימים באנטרקטיקה מדי קיץ (בחצי הכדור הדרומי). עבור מדענים, היבשת היא תיעוד של מזג האוויר בעולם ומעבדה ללימוד השפעות שינוי האקלים.
מחקרים מראים כי אף שהאזור הארקטי סבל בשנים האחרונות מאובדן קרח מדאיג, מדף הקרח עצמו נותר יציב ברובו, חרף אובדן הקרח.
מחקר באנטרקטיקה מציב אתגרים לוגיסטיים ואישיים. המחנה של ברטלר ניצב במרחק שלוש שעות טיסה ממחנות הקבע הקרובים. האי מוקף במדף הקרח רוס, המסה הגדולה ביותר בעולם של קרח צף, שמכסה אזור בגודל ספרד.
אפילו במהלך הקיץ והאביב הטמפרטורות צנחו לעתים ל-25 מעלות מתחת לאפס ולעתים קרובות השתוללו סופות ואת האזור כיסה ערפל סמיך. בשלב מסוים מזג האוויר עלה חשש שהחוקרים ייאלצו לבלות את החורף במחנה – ארבעה חודשים של חשכה מוחלטת וטמפרטורות שמגיעות ל-60 מעלות מתחת לאפס.
בעת שהותם על האי תקשרו החוקרים באמצעות שלושה טלפונים לווייניים. כל אחד מהם צויד במערכת איתור לוויינית למקרה שיאבד בערפל או בסופות.
הצוות עבד במשמרות של עשר שעות, עסק בקריאה ובסקי במישור. חלק מהחברים התקשו להירדם באור השמש התמידי של הקיץ הארקטי. "הכול הופך להיות מאוד ראשוני", סיפרה ברטלר, בת 42, שבילתה כל קיץ ב-14 השנים האחרונות באנטרקטיקה, "אתה חושב רק על ההישרדות היומיומית, על הבטיחות ועל העבודה שבאת לעשות".
כדי לשמור על דגימות הקרח במסען לניו זילנד, נאלץ הצוות לעשות מעשה שנראה על פניו מגוחך – להביא מקפיא לאנטרקטיקה. אבל במהלך המסע, גלי ענק גרמו לקצר שהשבית את החשמל למקפיא, ואף שיתקו את גנרטור החירום. אחרי 36 שעות הועלה טכנאי לסיפון והשיב את החשמל. למרבה המזל, הדגימות, ואלפי שנות ההיסטוריה האקלימית האצורות בהן, נותרו קפואות.
לפנייה לכתב/ת 
