אברהם פלדמן ז"ל: אין דבר כזה "חברים שכולים"

כשפנו אליי לגבי הטור הזה התחולל בתוכי "קרב" קטן.

הלב אמר כן, הראש אמר לא;

הלב אמר אברם פלדמן, הראש אמר: ומה על הציפיות שלהם שם לסיפור גבורה?

הלב ניצח, לא בקלות, אולי בגלל שהגיע הזמן, אבל היו ספקות ויש גם עכשיו - מה לעשות שיהיה נכון - נכון לי, נכון לאחיו ולאחיותיו, ושיהיה משמעותי לכולנו; ומה איתו?

עוד טורים ליום הזיכרון:

אריה צוק ז"ל: הכול חשך. במקום שעמדתי נפלתי

אמיר שייך וחי קלומיטי ז"ל: מאז הרגע הארור ההוא

יונתן הדסי ז"ל: צרור מהשיחים ואז הודעה בקשר

לשאלה על מה יהיה הסיפור עניתי בשליפה, בלי לחשוב הרבה ובלי להסס - על השפיות שלנו, כאן ועכשיו (לא סיפור "גבורה"); על המשמעות של כל זה בחיינו; על המאמץ העצום שכולנו חווינו במשך השנים במפגשים עם ההורים והאחים השכולים; על הכוח הנחוץ כדי לדבר על זה, לא לפחד יותר מן ההשפעה הקשה; על הצורך להנגיש את זה, להעביר את זה, אולי לתת לזה משמעות גם אצל אחרים; על החיים כאן ועל מקומנו בעולם שממנו נעדרים אנשים טובים שפגשנו בנערותנו ועל מה שנשאר מהם אצלנו ובעולם. עניינים של אנשים מבוגרים.

פלדמן ז"ל. הוא בלט מיד, כי ככה זה אצל נמוכים, הגבוהים בולטים בעיניהם

אני, כולנו כאן, כבר בני שישים – כל האנשים הטובים שאיתם בילינו את השנים צורבות התודעה של הצבא.

כולנו ילידי שנות החמישים הטובות, גדלנו בעולם צנוע, חיובי, בונה וצומח.

כולנו חונכנו בשנות השישים, עם הניצחון הגדול של 1967 שהיה לנו בסופו של דבר לרועץ.

כולנו בילינו את ראשית שנות השבעים בצבא ובמלחמה ויצאנו ממנה לדרכנו, כל אחד עם התובנות שלו, עם החברים הטובים ועם המכות שספג שהפכו לתשתית חייו.

חלק מאיתנו הסתלקו מכאן ולא שבו עד היום הזה.

חלק מאיתנו סבלו בשקט את ההזיה ולא פצו פה, לא אז ולא היום.

חלק מאיתנו התפרצו החוצה, "התחרפנו" אל המרחב הלא תקני שהחברה שלנו מוציאה אל מחוץ לגדר, ואני, בלי לחדש דבר, חושב שלא לגמרי ברור באיזה צד של הגדר שוכן העולם האמיתי והנכון והיכן כדאי להיות (ומי שאוהב קולנוע שיחפש את הסרט "מלך ליום אחד" כדי לנסות ולבחור צד).

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

חלק מאיתנו הפכו את כל זה למנוף גדול של מעשה אישי - ובהמשך שנות השבעים והשמונים בנינו את חיינו ואת תחומי העיסוק שלנו, ואת משפחותינו.

והבטנו בהשתאות של משתתפים איך העולם משנה את פניו בשנות התשעים ומגביר קצב והופך לבליל ענק של תקשורת זמינה ובלתי נלאית בשנות האלפיים.

ואנחנו אולי עדיין בראש הגבעה של חיינו ואולי כבר באחד המדרונות היורדים ממנה - מדרון שעליו הולכים במתינות אנשים הזוכרים מה שקרה להם כבוגרים לפני ארבעים שנה - לא פחות - ומנסים להבין מה המותר בכל זה.

עד היכן הגענו והיכן אנו עומדים, וממרומי שישים שנותינו, עד כמה התעגלו כמה מן הקוצים החדים שעטינו משך שנים רבות, עד כמה נעלמו המהמורות המכשילות של ריצת חיינו, עד כמה הקיום שלנו לקח אותנו אל שקט מספק ומעניין, כל אחד בתחומו ועם רצונותיו.

אני וגם כל חברי בני השישים איננו נחשבים "שכולים". איננו הורים או אחים או בני משפחה קרובים. אין מושג כזה "חברים שכולים"; אנחנו חברים של... שלא נפגשים איתו יותר.

אבל אנחנו נפגשים.

אני פגשתי את פלדמן הרבה פעמים במשך השנים שעברו ואני פוגש את פלדמן עד היום, ככה מדי פעם, יותר או פחות, תלוי בחיים. אני פוגש אותו בימי "חג ומועד ונופל", בימים שלקראת חגי תשרי, לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, בימים של מחשבות, ימים שבהם אני נזכר ביסודיות המתונה והלא מתלהמת שלו, ימים שבהם אני נזכר בגודלו; ימים ארוכים של נסיעות לבקר את משפחתו ומשפחות שכולות אחרות, אז ובמקרים מסוימים עד היום; ימים שבהם אני שומע בחדשות שיורים כל מיני מרעין בישין והם נוחתים על בתים, ועל מכוניות ועל כבישים ועל חלומות של ילדים וצעירים.

אברם ואביו צולו. האובדן היה התמוטטות חברתית

ימים שבהם אני מחפש משהו שאיבדתי, משהו שבטוח בולט מספיק ובכל זאת אני לא מוצא ואני נזכר ב"דוב שהסתתר ארבעים שנה מתחת לשטיח" של צולו, אבא של אברם; ימים שאני נזכר ב"שומר פתאים אדוני", שצולו טרח להזכיר לנו בכל פעם שהיינו בקיבוץ שמיר יחד, לא כאומר טיפשים, אלא כאומר – רק צעירים שכמותכם יכולים לפסוע בנחת וברצון בשבילי מלחמה ממיתה, כמו שעשיתי אני בצעירותי.

אני פוגש את פלדמן כשאני נוטע עץ או שותל שתיל במשק שבו אני חי.

לעתים, לא הרבה, לא תמיד, אני חושב על פלדמן; חשבתי עליו כשנפגשנו ימים ולילות ליד מיטתו של חבר חולה; כשהובלנו לקבורה חברים מאז, שכך או אחרת לא שפר עליהם מזלם ו/או לא עמדו במצוקות וקצו בחיים כאן והלכו אל עולם אחר.

כשאני נפגש עם חברים מאז, אני חושב עליו, וגם על אחרים, בלי לדבר בדרך כלל; אני חושב עליו בדרך לבקר את הסנשים במושב בן עמי בצפון, שם נבנה לי בית שני – חשוב ומשמעותי בחיי.

ולפעמים כשאני בחוץ, או עובד בחפירה, מתחשק לי להזמין אותו לאתר שאני חופר, לספר לו קצת ולשמוע קצת גם ממנו, בטח היה יכול להיות מעניין.

נפגשנו בבסיס הטירונים של גולני בסוף 1971 ולמשך כשנתיים וחצי היינו יחד.

הוא היה גדול, חזק, קפדן, תמים, נקי וישר עד הסוף, בלי סיבונים – איש משכמו ומעלה, תרתי משמע. הוא בלט מיד. ככה זה אצל נמוכים, הגבוהים בולטים בעיניהם, ואני נמוך. הייתי שליש מן ה"משולש הקטן" שהיה בצוות שלנו. גרנו באותו אוהל בטירונות ושם למדתי שיש אנשים כמו אברם שמתחלקים בכל מה שיש להם בלי הסתייגויות, בלי חשבונות, בטבעיות, גם עם אנשים לא מוכרים. ובריצות מסביב למחנה, כשעברנו ליד החלק המופרד והמגודר של היחידה – "הסיירת" - הוא מצא דרך להגיד לי ש"סיירת זה לאנשים קטנים עם רגליים חזקות", והרגיע אותי שזו אפשרות גם בשבילי.

ואחר כך כשהגענו לשם, שוב היינו יחד באוהל ובאוהל הסיירים. טירונות ארוכה עם מישהו על ידך שממש לא נכנס ללחץ ולא ממהר ולא מנסה להרוויח שעות שינה, אלא עושה את שלו בנחת ובדייקנות ונהנה מזה – זה מרגיע, זה מלמד.

היה משהו שאז לא ידעתי להעריך עד הסוף אלא בדרך האינטואיציה, והוא הקליק (היום קוראים לזה כימיה) שיש בין אנשים. מה שהיה לי עם פלדמן לא חזר הרבה פעמים לאורך כל החיים מאז ועד היום. אובדנו של מישהו כזה הוא הפסד עצום, זאת אני יודע היום, ומצד שני, וגם את זה אני יודע היום, צריך לשמוח גם על המפגש, ועל מה שהיה ועל הרווח שהיה.

והוא נהרג לבד, בלעדינו, רחוק מן הצוות שהיה מפוזר בין העמדות ובין המערה שבשיא החרמון, באביב המושלג עדיין של 1974. הוא עלה על כלי רכב שירד משם להביא, מי זוכר מה, ונהרג מרסיסי קטיושות שנורו שם בלי סוף. שמענו על כך בעקיפין, ואחר כך ברדיו, והשמועה פשטה בין העמדות והדהימה אותי.

באחד המפגשים לפני שנים שאל אותי יוחאי, אחיו של אברם, האומנם היה כזה מיוחד ויוצא דופן ואנחנו לא סתם מגזימים, כמו שמקובל, ועניתי שאין ולא הייתה לנו אף פעם סיבה להגזים. יש אנשים כאלה שמה שהותירו בתוכנו הוא הרבה טוב.

תמיד התקשיתי למדוד את הצער ואת הכאב וגם עכשיו אני לא יכול להתמודד עם הורים ואחים שכולים.

הפגישות עם אדית, אימא של אברם שלא הרבתה במילים אבל אמרה במבט או בשפת הגוף כל מה שיש לאדם להגיד. והשיחות וההתכתבות המתונה עם צולו, אבא של אברם, שהלכו למרחקים גדולים בכל מכתב, אזכרה או ביקור, והכניסו לתוך חיי את מה שהופך בלי משים ובדיעבד - ולפעמים עם משים ובזמן אמת - לאבן פינה, ליסוד, למשהו שמחבר אישי וציבורי ותפיסתי ואידיאולוגי ואורג אותם יחד.

באחד מהמכתבים שכתב לי צולו, בשנת 1975, אחרי צאת חוברת הזיכרון לאברם, הוא אומר על אובדנו: "זוהי דימנסיה (ממד) של צער שאינה כתובה בשום פרק בתנ"ך". והוא ממשיך ומחבר את הדברים לעולם ואומר: "ייסורי איוב – הם אסון של ההשגחה העליונה,

נפילת בנינו במלחמת יום הכיפורים ולאחריה הם קטקליזם (התמוטטות) חברתי שנגרם על ידי אנשים ששכחו דברים יסודיים".

ומי יכול ללמד אותך יותר מזה על המלחמה והאובדן מאשר אביו של חבר טוב שגם הוא היה לוחם, מלוחמי דור תש"ח בזמנו, ואברם לא היה אובדנו הראשון.

ולמרות הכול, ואחרי כל זה, מי שמחפש גבורה, ויודע לחפש היטב, ימצא אותה בקלות אצל אברם פלדמן, מכוח העובדה שהיה איש יחיד ומיוחד, צעיר ועדין ותמים ורב כוח, תבנית נוף ביתו ומשפחתו האצילית שממנה שאב, איש שמח בחלקו, מורכב וישיר, ללא חת – איש טוב.

* סמ"ר אברהם פלדמן, בנם של אדית ובצלאל, ממייסדי קיבוץ שמיר, נולד ב-19 באפריל 1951. הוא התגייס לצה"ל בנובמבר 1971 והתנדב לסיירת גולני. ב-15 באפריל, שעה שיחידתו פעלה בשיא החרמון, פתחו הסורים בהרעשה ארטילרית כבדה ופלדמן נהרג מרסיס של קטיושה. הוא השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

* תחקיר והפקה: נעמה גיבורי