רקוויאם לסבא אברם ולדור השואה

בצהרי יום השואה, ממש לפני שנה, נשם אברהם דיאמנט את הנשימה האחרונה שלו. באמבולנס שלקח את סבא אברם מהקיבוץ ומסבתא מניה, חשבו שבן ה-89 שאליו הם נקראו עדיין חי, ושלחו פראמדיק אחד במקום השניים שתמיד שולחים כשיש גופה להעמיס. כך יצא שאני, שנקראתי להגיע מהר לקיבוץ, הכנסתי בקריאת "אחת-שתיים-שלוש" עם הפראמדיק את סבא אברם לשקית.

בטרם נשלח לאחורה של האמבולנס, כשפתחתי את השקית לנשיקה אחרונה על הלחי, הכה בי מה שמדובר בו כבר שנים, אבל הקרובים, נאמנים לטבע האנושי מדחיק המוות, מסרבים להפנים: דור השואה נעלם לנו מן העיניים ממש עכשיו. הרוב המוחלט כבר לא כאן. לאחרונה סיפרה לי מורה מיישוב בן עשרת-אלפים תושבים שהיא, דור שני, נקראה להדליק משואה בטקס יום השואה הקהילתי - רק כי כבר לא הצליחו לאתר בו מספיק שורדים.

התמונה שהוצבה גבוה-גבוה, שלא נגיע ולא נשאל. משפחת דיאמנט שנרצחה

כשהראיתי לפראמדיק הנחמד את דרך היציאה מהקיבוץ, הפטרתי לעברו שמאחורינו שוכב כרגע איש גדול. לך תתחיל לספר שהוא הכניס בחבילה אחת את אחרוני השורדים של גטו לודז', את אושוויץ, אוניית מעפילים וקיבוץ בישראל, ושהרשימה רק בתחילתה.

אברהם לבית דיאמנט היה בן 17 - קומוניסט נלהב, שובב ועקשן, כשהחלה מלחמת העולם השנייה. עם החמרת התנאים ותחילת מדיניות ההשמדה הגרמנית, הוא וכמה חברים התמידו בהתנגדותם למדיניות של היודנראט בלודז', שהייתה שיתוף פעולה מוחלט עם דרישות הנאצים, מתוך מחשבה ליצור גטו יצרני שלא יהיה "משתלם" לחסל אותו.

בגלל הסירוב לשיתוף הפעולה הזה רדפו אותו, מלבד הגרמנים, גם השלטונות היהודיים בגטו, שביצעו אחריו עוד ועוד חיפושים. "גם שדה של תפוחי אדמה רקובים הפכו כדי לראות אם אני נמצא שם מתחת", סיפר. אך ללא הועיל: סבא אברם עבר בין מקום למקום והצליח להתחבא. רק באוגוסט 1944, כשהקבוצה האחרונה גורשה גם היא עם חיסול הגטו האחרון בפולין - הוא נשלח ברכבת לאושוויץ. את התנאים שם תיאר תמיד כלוקסוס לעומת לודז'. "מי בכלל דמיין בגטו 3 ארוחות ביום, דלוחות ככל שיהיו, כמו שקיבלו באושוויץ", היה אומר. "לעומת לודז', זה היה כמו להגיע לבית מלון".

תעודת סיום הכיתה בגטו

ראשי היודנראט בלודז', אלה שסיפקו את רשימות המשלוחים לגרמנים בתקווה "לקטוע את האיבר כדי להציל את כל הגוף" - ובכן הם הושמדו כולם. לא סבא שלי - בסלקציה הוא נמצא כשיר לעבודה. את חייו הצילה העובדה שידע להפעיל חלק במכונה דרושה למפעל נחוץ, וזו הביאה את הגרמנים לשלוח אותו אחרי חודש וחצי החוצה מאושוויץ, למחנה כפייה בגרמניה. לאח שלו, איז'ו, לא היה מושג לגבי אותה מכונה, אבל הוא עמד מאחוריו בתור, וחזר בפני הגרמני מילה במילה על מה שסבא אברם אמר. כך ניצלו השניים היחידים מכל משפחת דיאמנט המורחבת.

רק במשפחה הקרובה נמחו מעל פני האדמה האבא יעקב עוד בימי הגטו; האמא חנה יחד עם לאה האחות עלו השמיימה בגז של אושוויץ; וליאון, האח שמת ממש לקראת סוף המלחמה. הארבעה האלה ניצבו לימים במדף העליון בסלון "החדר" של מניה ואברם בקיבוץ. סביב שולחן, כשבאמצע ילד וילדה עם פפיונים, הם ישבו הכי גבוה. הרחק ממגע ידם של נכדים שמסתכלים למעלה, תוהים מיהם הדמויות שמביטות בך בשחור-לבן. בתמונה הגבוהה לא הייתה אפשרות לגעת, וידיעה אינטואיטיבית אך ברורה אמרה שצריך עוד לגדול לפני שיהיה אפשר לשאול. דור שלישי, בקיצור.

פצצה ושמה שואה

בסיפור של אברם אין צורך לרחם על דבר. אפילו אסור היה. הדבר המדהים בו היה הכח להפוך את החיים שלאחר השואה למה שבעבור רבים "רגילים" בימינו מהווה מושא קנאה. למות רגע לפני גיל 90, בבית, לצד אהבת חייך, ביישוב שאתה בנית במו ידיך. הוא היה גם האיש הכי אופטימי שהכרתי. כשנשאל מה נשמע הוא ענה תמיד "כל פעם יותר טוב". בהמשך, כשהגיעו צרות הזקנה, זה תוקן ל"כל פעם יותר טוב, כמעט".

סבא אברם וסבתא מניה, בימים הראשונים של קיבוץ רמות מנשה

אחרי המלחמה הוא חבר לקבוצת פולנים-יהודים ציונית בשם "בוני הנגב" שהחלו ב-1946 בהכנות נסיעה לפלסטינה. הם הגיעו בעליה בלתי-לגאלית לחופי הארץ עם אוניית המעפילים "דב הוז", שם גם הכיר את סבתא מניה, עם המספר 24317-A על היד. הם וחבריהם העולים הקימו קיבוץ משלהם, "רמות מנשה" של השומר הצעיר - כיום אחד המקומות היפים בארץ, אבל פעם אדמת טרשים במובן הכי לא מטאפורי של המילה.

אחרי שהקיבוץ הלך ונבנה, אברם הלך ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב, ובמשך שנים, בימי הזוהר האדומים של רמות מנשה, כיהן שם בכל תפקיד אפשרי. בין היתר כמזכיר הקיבוץ וכמנהל בכיר ב"ארד" - המפעל המשותף והמשגשג של הקיבוצים דליה ורמות מנשה. רבות עוד יילמד על תעצומות הנפש שדרושות היו לניצולי השואה כדי לנהל חיים מלאי משמעות אחרי שחזרו מסוף העולם.

קברו של אברהם דיאמנט. הפצצה עדיין כאן

אבל אז הגיעה הזקנה, נעלמה הקשיחות והציפו זכרונות הילדות. והגיעו הדמעות כשהסביר על אמא ועל לאה והגז. ואז הגיע האלצהיימר. וסבא התחיל לפזם שירי ילדות - תחילה שירי ילדים מקסימים בפולנית, אבל אחר-כך שירי יומיום מהמחנות. כשהאלצהיימר החמיר, זה היה כנראה

הבית היחיד בישראל שבו שרו בגרון ניחר את ההמנון הנאצי, זה עם השורה האסורה "דוייטשלאנד אובר אלס". שירי נעורים, אתם יודעים.

ואז הגיע המוות, זה שלא פותר דבר. כי הניצולים משאירים עם לכתם יותר שאלות מאי-פעם, בעוד העיסוק בשואה - הפוליטי, המחקרי והיכן לא - רק הולך וגובר. השואה נדמתה בעיניי בשנה האחרונה לסוג של פצצת אטום. כזו שתחילה מחריבה את הקרקע, אחר-כך מי ששרדו אותה קמים על הרגליים ומשתקמים, עם או בלי מרכאות. אבל אז, כשאלה נעלמים משדה העין ועוברים לאדמה, נשארת בשטח הקרינה. בין אם באירופה, בין אם במזרח-התיכון. העדים המוחשיים שלה נאספים על ידי פראמדיקים מדי יום, פצצת האטום נשארת. מעט מתפיידת, תמיד נוכחת.