"ליגת טרזין": ישראל נשארת בבונקר
בסרטו מבקש עודד ברידא להציג את סיפורה של ליגת הכדורגל מטרזינשטאט באמצעות סיפורו האישי של דודו פאבל. נקודת מוצא זו שולחת אותו לדיון בגזענות במגרשים מסביב לעולם - אך ההתעלמות מהתפרצותה בישראל ובית"ר ירושלים, היא גול עצמי
סרטי השואה הדוקומנטריים הטובים היותר הם מסעות גילוי אישיים של בני הדור השני. הניצולים עצמם, ברובם הגדול, כבר עייפים ומבוגרים מכדי להחזיק מצלמה ולצאת לתעד את עצמם: לא רבים רוצים בשיבה אל שדות הקטל; לא רבים יכולים לעמוד בה בלי תמיכה מאסיבית של צעירים מהם. וכשאלה מתגייסים לפרוייקט של תיעוד, התוצאות יכולות להיות נפלאות. גם ב"ליגה טרזין" זה היה יכול להיות כך.
אם תישאר בחיים: המסע האחרון של שמואל שילה
כי הרי הסיפור ענק: מחנה טרזין, או העיר המלאכותית טרזינשטאט שהיתה חלון הראווה של מכונת ההשמדה הנאצית, הוא בפני עצמו אחד הסיפורים היותר מצמררים של התקופה: איך הצליחו הנאצים ועושי דברם לכלוא עשרות אלפי יהודים בני לאומים שונים כבר בתחילת המלחמה בגטו מפלצתי. הוא אמור היה לשמש לא רק משכנם האחרון של היהודים אלא גם מין כפר פוטמקין שכזה, שאפשר להראות לצלב האדום ולעולם הנאור כדי להכחיש את עצם קיומו של גטו.
חיים מרהיבים של תרבות התנהלו שם: מלחינים יצרו ומוסיקאים ניגנו יצירות מקור; עיתוני ילדים פרחו; הרצאות בשפות אחדות משכו אליהן קהל של אלפים; סדנאות אמנות ובתי ספר של ממש נפתחו - והכל תחת עינם הצופיה של הקלגסים המרוצים. כל מה שניתן היה לצלם ולהגיש לעולם כתרגיל הסוואה התקבל בברכה: כך גם יוזמת הליגה של טרזין.
הליגה בעד השמצה
הליגה היתה אוסף קבוצות כדורגל, מבוגרים וצעירים, שבכל אחת מהן שבעה שחקנים, ולכל אחת מהן היתה בעיה, מפני שמדי פעם, במועד ההעברות, התברר ששחקנים הולכים ומתמעטים. הם נכנעו לרעב ולמחלות, והם הועלו על טרנספורטים לאושוויץ. מי שנותר המשיך לשחק, כאילו שהיתה ברירה אחרת. אפילו משחקים "בינלאומיים" היו, כשיהודי אוסטרי בעטו למגרש של יהודי צ'כיה וכיוצא באלה: כל שבוע משכו המשחקים קהל של אלפים, ולנאצים ההתרחשות הזאת היתה נוחה במיוחד, עד כדי כך שהפכו אותה למרכז סרט התעמולה המפורסם מ-1943 על המחנה שהפיקו והפיצו בעולם.
הסרט הזה הוא נקודת המוצא לחשיפת האמת של עודד ברידא. בהפקה שהשותף המרכזי שלה הוא מוזיאון טרזין (נפלא המוזיאון הזה וכל כך ראוי לביקור) הוא מצא בסרט התעמולה את דודו, פאבל ברידא, אחד מן השחקנים בליגת המוות והתעתוע, ויצא למסע ארוך: הוא מפרק את סרט התעמולה לגורמים בעזרת היסטוריונים, מראיין ניצולים על מה שאירע אז ואנשי כדורגל על האלימות הגזענית של היום, ובסך הכל יוצר סרט מרתק על אינדוקטרינציה ושקר, מוות ונצחון הרוח האנושית. אבל יש בעיה, והיא גדולה במיוחד דווקא בגלל שאפשר להתעלם ממנה לגמרי.
ברידא מראיין את מנהל איאקס אמסטרדם - הקבוצה שנודעה כ"יהודיה" למרות שאינה כזו. הוא תוחב מצלמה בפניהם של אוהדים טורקים זועמים שיש להם משהו אנטישמי לומר. הוא משתמש בקטעי ארכיון נפלאים של קבוצות אנגליות ששחקניהן נלחמים בגזענות כלפי שחורים, פקיסטנים ויהודים גם יחד. אך בכל דקה בסרט נשארת השאלה "ומה איתנו?", ללא מענה.
ומה עם ביתר ירושלים ואוהדיה? ומה עם הקריאות והמעשים הגזעניים שהתרחשו כאן, מתחת לאפינו, בשנים האחרונות - עוד לפני שנאת השחקנים המוסלמים בבית"ר עצמה? ומה עם הפרעות באוהדי סכנין? הלא כל אלה היו מעניקים לנו מקום של כבוד בליגת הגזענות הבינלאומית - אבל גם מוכיחים שהקורבן וצאצאיו אינם חסינים מפני גזענות שלהם עצמם רק מכוח היותם קורבנות.
יתכן שהלקח הזה גדול מדי עבור מי שמבקש לספר סיפור אישי: אם כך, רצוי היה להתמקד אך ורק בדוד פאבל, בשחקנים שהיו ואינם עוד ובליגה אחת בתוך מחנה מוות. לאחרונה קיבלה ליגת טרזין הכרה ממוסדות הכדורגל של צ'כיה כחלק מן ההיסטוריה של הכדור הצ'כי העגול. הדוד פאבל ודאי היה מרוצה ממחוות הסיום, הבעיטה הענקית של ברידא לגובה בתוך שרידי המחנה הריק. מי שלא יכול היה לשמוע באוזני הרוח את שאגות הגזענים המקומיים, יכול להמשיך ולהתעטף בצדקת קורבנותו עד ליום השואה הבא.
