כדורגל בצל המוות
פטר ארבן (92) היה מכוכבי הליגה שהוקמה בגטו טרזיינשטאט, וסיפקה לאסירים "מעט שמחה במקום שבו אי אפשר היה לשמוח". צפו בכתבה
“מזל, מזל, מזל שהגעתי לגיל 92. זה נס שאני יושב מולך היום ומספר את הסיפור שלי". אומר פטר ארבן, ששרד את גטו טרזיינשטאט ומחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. "מעטים האנשים שהיו שורדים את מה שאני עברתי בשואה".
ארבן, לשעבר אייזנברג, נולד וגדל באוסטרבה, צ'כוסלובקיה, והשתייך לתנועת הנוער "תכלת לבן". כ־200 אלף יהודים חיו במדינה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אביו, שראה בהשכלה ערך עליון, שלח אותו בגיל 16 ללמוד בעיר ברנו. ארבן התבלט כספורטאי מצטיין בענפים שונים, בהם אתלטיקה וטניס, אבל הכדורגל היה אהבת חייו. כשפרצה המלחמה היה בן 21, ונשלח יחד עם אמו לגטו טרזין (אביו נפטר קודם לכן). שם, במחנה הסגור, הקימו האסירים בראשות פרדי הירש ליגת כדורגל מאורגנת שהתנהלה במשך שלוש שנים.
בספטמבר 1942 נדחסו בגטו טרזין, בצפיפות נוראה, כ־60 אלף יהודים. לאורך שנות המלחמה שהו במקום כ־160 אלף. כ־35 אלף מהם מתו בגטו ו־90 אלף נשלחו למחנות ההשמדה.
בין החומות, האסירים איתרו מגרש ספורט למשחקי הכדורגל, וב־1943 "הועבר" המגרש לחצר הקסרקטין "דרזדן". מדי יום ראשון אלפים
מאסירי טרזין, רבים מהם בני נוער, התקבצו סביב מגרש הכדורגל כדי לחזות בליגה תחרותית, שכללה תחילה 12 קבוצות.
בכל קבוצה הופיעו שבעה שחקנים, עם שופטים כמובן. שמות הקבוצות נקבעו לפי סוגי התעסוקה: טבחים, קצבים, חשמלאים, גננים, מחסן ביגוד, אגף תובלה. היו גם קבוצות על שם אגודות ספורט יהודיות ואחרות: הגיבור, מכבי, ספרטה, פראג, ראפיד ופורטונה. ארבן מחזיק עד היום קלסר עם רישום של תוצאות המשחקים. לצד הליגה הסדירה התנהלה גם ליגה לילדים ולנוער.
בעקבות מותם של אסירים רבים ושליחתם של אחרים בטרנספורטים לאושוויץ, ליגת טרזין הצטמצמה במהלך השנים לשש קבוצות, ושחקנים עברו מקבוצות לקבוצה כדי למלא את השורות. בין השאר הופיעו בליגה שחקנים מקצוענים, שהבולט בהם היה פאבל מאהרר
ארבן שיחק בקבוצת יוגנדפירסוגה (רווחת הנוער). עיסוקו בגטו היה למצוא מקומות תעסוקה לנוער. כמי שהגיע עם רקע ספורטיבי עשיר והיה כדורגלן מצטיין במכבי ברנו, רוב הקבוצות בטרזין רצו בשירותיו, ועד מהרה הפך לאחד מכוכבי הליגה. “בכל יום ראשון הגיעו עשרת אלפים מתושבי הגטו להנות ממשחקי כדורגל", שיחזר ארבן השבוע. "היה דוחק גדול כי כולם רצו לראות את השחקנים. אנשים עודדו והריעו, כאילו זה היה הדבר הכי חשוב באותו זמן. שחקנים היו נערצים על־ידי ההמונים וכולם אהבו להימצא בקרבתנו ולבקש חתימות”.
"ארבן היה גבר נאה והיו לו מעריצות רבות”, נזכרת רעייתו, אווה, שהייתה בת 11 כשהגיעה לגטו. בזכות היותו שחקן מוכר ונערץ נהנה מ"צ'ופרים קטנים". למשל במנת אוכל נוספת, כייוון שעל חלוקת המזון היה אחראי יהודי שזיהה אותו. "הכדורגל עורר עניין וקצת שמחה במקום שבו אי אפשר היה לשמוח" מספר ארבן. “בכל פעם שקראו בשמות של חברים לעלות לטרנספורטרים, פחדנו פחד־מוות שיקראו בשמותינו. משחקי הכדורגל מילאו לנו קצת את המצברים, שבוע אחרי שבוע, וזה עזר לנו לשרוד".
לימים התברר כי לנאצים היה אינטרס בקיום הליגה במחנה טרזיינשטאט. הם צילמו את אחד המשחקים, על מנת להראות לעולם שכל הסיפורים על מחנות ריכוז בתנאים קשים אינם אלא תעמולה של בנות הברית. לקראת הצילומים האסירים ניקו את הרחובות, והקהל קיבל הוראות להתלהב ולהיראות שמח אל מול המצלמות. את הסרט ביים במאי יהודי, קורט גרון, שלא ממש ידע מה כוונות הנאצים, ונשלח לאחר מכן לאושוויץ. חלק קטן מסרט התעמולה הנאצי התגלה אחרי המלחמה.
“בטרזין חיינו כמו עכבר בתוך כלוב", מספרת אווה ארבן. "היו מחלות ומצוקה קשה. זקנים בקושי שרדו, ואנשים רבים לא היו יכולים להגיע למגרש הכדורגל".
ביום כיפור של שנת 1944, פטר ארבן נפרד מאמו בטרזין ונשלח לבירקנאו, שם הציעו לו לשחק כדורגל בתנאים מועדפים, אבל כשהבין שזה מחנה השמדה, סירב לשחק עבור הנאצים. “כאן כבר פחדתי שאם לא אכניס גול, זה יהיה הסוף שלי", הוא אומר. אחרי ימים אחדים הועבר לאושוויץ, ובניגוד לאחרים, שרד את המחנה הנורא בזכות חוסנו הגופני. במרץ 1945 שוחרר מהמחנה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה שינה את שמו מאייזנברג לארבן (על שם סופר צ'כי מפורסם) וחזר לצ'כולסלובקיה. הוא החל ללמוד באוניברסיטה, נישא לאווה, וב־1949 עלה לישראל. ארבן התמקם באשקלון, ואחרי יותר מעשור הקים חברת בנייה. לזוג שלושה ילדים, תשעה נכדים ואחד־עשר נינים.
פטר ארבן מתעניין בכדורגל גם היום, צופה בטלוויזיה במשחקים מליגת העל, אבל לא מתרשם במיוחד: “השחקנים לא רצים מספיק. מביאים שחקנים מחו"ל, שהם לא מספיק אתלטים".
לפנייה לכתב/ת 
