האבולוציה של ההנצחה: כרזות השואה

הנצחת השואה בישראל לא תמיד היתה קונצנזוס - זו אולי אחת הנקודות המעניינות ביותר שעולות מאוסף הכרזות הנמצא במכון "משואה" שבקיבוץ תל יצחק, ומתעד את הנצחת השואה. מעניינת עוד יותר העובדה שהאוסף התקבל לפני שלושים שנה מאדם בשם יחיאל סידרוני - פועל ניקיון בעיריית תל אביב, שהיה יו"ר איגוד פועלי הנקיון, ובמקביל עסק בכתיבה הומוריסטית וביקורתית.

עוד בנושא בערוץ התרבות של ynet:

אלימות וגזענות - זו גם המחלה שלנו

אם תישאר בחיים: המסע האחרון של שמואל שילה

ילדים מבינים שואה? תשאלו את אמא של נפתלי  

"אין ספק שהוא היה היסטוריון בכל תודעתו", קובעת איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה. "זהו סיפור יוצא דופן. מעבר לעצם שמירת הכרזות, יחיאל השאיר גם כתבים משלו, כמו לדוגמה הגדת פסח של פועלי הניקיון בעיריית תל אביב, שהגיעה כחלק מהאוסף. ההגדה כתובה כיציאה מעבדות לחירות של הפועלים, והדבר מעיד על תודעה סוציאליסטית והיסטורית. עובדי הכפיים היו אינטלקטואלים שחשו שותפות לשעה היסטורית גדולה".

האוסף השלם עובר כחוט מקשר בין סוף שנות ה-40 לשנות ה-60, ומתעד את השינויים שהתחוללו בתקופה הזו. הוא כולל כרזות שנתלו ברחבי העיר - חלקן צבעוניות וחלקן מצוירות, אך רובן היו בשחור-לבן, והדגש הושם על המלל. האוסף מטפל בנושאים רבים, וזיכרון השואה הוא אחד מהם. השינוי המרתק המתועד בהקשר זה, החל משנות ה-50, הוא היחס אליו.

כרזה מ-1946, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה ולפני שדפוסי הזיכרון וההנצחה התקבעו.  אנו רואים כאן הנצחה בעלת אופי דתי בקבר רחל - אולי בהקשר לפסוק "רחל מבכה את בניה" (ירמיהו ל"א, י"ד) - שהיה אז כמובן בגבולות המנדט (הפרשנות על הכרזות באדיבות בועז טל, מנהל הארכיון במכון משואה)

בעשור המדובר, היווה האירוע ההיסטורי קלף מיקוח במאבק הפוליטי החריף שבין הימין לשמאל בנושאים שונים: הסכם השילומים, היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה ונושא השגרירות, היחס לקסטנר ועוד. "ב-1959 נחקק החוק שמורה על ציון יום השואה, ובמקביל נחקק חוק נפרד שמורה על ציון יום הזיכרון לחללי צה"ל", מחדדת בן נפתלי.

לדבריה, רק האחרון מומש באופן מיידי: "נקודת המפנה הגיעה ב-1961, לאחר משפט אייכמן. רק מרגע זה, נוצרה תחושה של זהות משותפת". האוסף מבטא את השינוי המרכזי שהתחולל באותם ימים, כאשר תוכן הכרזות חדל להיות פוליטי-מפלגתי, ותחת זאת הפך להיות ממלכתי ומאחד.

הרקע לכרזה "הבעיה הגרמנית", הוא המשא ומתן על הסכם השילומים שנתפס בצדק כמתן רהביליטציה לגרמניה, והזווית היא דתית ולכן השימוש במילה "עמלק".

הרקע לכרזה הוא משבר השילומים. להסכם שנחתם בין גרמניה לישראל היו מתנגדים הן מהימין והן מהשמאל, אך מי שבלט בהתנגדות היה בעיקר מנחם בגין שעמד בראש מפלגת חירות. הוא הואשם בפשיזם ובכך שהוא הופך את השואה כקרדום לחפור בו. הכרזה הוצאה ע"י גוף אנונימי הקשור מן הסתם למפלגת השלטון מפא"י.

בשנת 1953 צוין עשור למרד הגטאות, והדיונים על אופני ההנצחה הגיעו גם לכנסת. הכרזה היא של הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, תנועות התיישבות שהיו קשורות לתנועות הנוער השומר הצעיר ודרור שחבריהן סיפקו חלק מהדמויות הבולטות במרד הגטאות. .

הכרזה מדגימה את ההיבט הפוליטי המובהק של משפט קסטנר, שהפך למכשיר להתקפת מפלגת השלטון מפא"י, שקסטנר עצמו היה חבר בה. בהתקפה זו נטלו חלק חוגי הימין, הדתיים, השמאל הציוני והלא ציוני.

הכרזה פורסמה לאחר פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי, שקבע כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן", ולפני פסק הדין של בית המשפט העליון שהפך את החלטת המחוזי וקורא להעמדתו לדין עפ"י החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

דוגמה מובהקת להקשר הפוליטי של השואה בשנות ה-50. המפלגה הקומוניסטית שמתנגדת כמובן להקמה של צבא מערב גרמני במסגרת נאט"ו, קושרת קשר הדוק בין גרמניה של 1952 לבין המשטר הנאצי.

הכרזה היא סוג של כרזת מעבר בדפוסי זיכרון. מעבר מדפוס הנצחה של יוצאי קהילה (שאפיין את השנים הראשונות לאחר השואה) לדפוס ממלכתי (שר כאורח הכבוד).