היהודי האילם: למה אני שר מגרונו של אבא קובנר
יש סמליות גדולה בעובדה שאבא קובנר סיים את חייו כאילם: לפעמים נדמה שגם היהודי החדש שהוא ניסה ליצור נאלם איתו. החיבור הפנומנלי שהתקיים אצלו בין תלמיד חכם ללוחם, הפך לקרע הבוער ביותר בחברה הישראלית היום. ועל זה אני שר
לסבתא וסבא שלי מצד אבא היה מזל (או שכל): מיד כשהיטלר עלה לשלטון, הם השכילו לברוח להולנד עם שני ילדיהם, ומשם לעלות לארץ.
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
כאן הם הקימו את "גלידה חרמון" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, מקום שהפך, בזכות הגלידה והעוגות של סבתא שלי, למוסד תל-אביבי ידוע בשנות השלושים, עד שהמזל שלהם נגמר: חיה, בתם הבכורה ואחותו של אבי, חלתה בטיפוס.
התרופה למחלה הייתה ברשות הצבא הבריטי, אבל מסתבר שבארץ ישראל שתחת שלטון המנדט, חייה של נערה יהודייה בת 19 לא היו יקרים יותר מאשר באירופה, שנדרסה תחת מגפי הנאצים.
סבא שלי נתקל בקיר אטום. הבריטים נתנו לבת שלו למות, ואני נזכר בסיפור הזה בכל פעם שאיזה אמן בריטי מחליט בעצת אמרגנו לגדל מצפון, ולבטל את הופעתו כאן.
אל תיתן לאף אחד לקחת את מה ששייך לך
כמעט חצי מאה אחר כך יצאתי לחופשה מהצבא כדי להיפרד מסבתא. המשפט שהיא בחרה להגיד לי היה מוזר: "אף פעם אל תיקח למישהו את מה ששייך לו, ואל תיתן לאף אחד לקחת לך את מה ששייך לך".
יום השואה הוא פרדוקס: מי שלא היה שם לא יכול באמת "לזכור", ומי שהיה שם רוצה בדרך כלל לשכוח, אבל זה יום מצוין כדי לנסות לברר למה סבתא שלי התכוונה – כלומר, מה הם הדברים ששייכים לנו ושאותם אסור לנו לאבד.
בעניין הזה, המשורר והפרטיזן אבא קובנר ז"ל הוא מגדלור של ממש. לא רק בגלל האמירה המפורסמת שלו מהכרוז שהפיץ בגטו וילנה: "לא נלך כצאן לטבח", אלא מפני שבמהלך חייו נאבק לא רק כדי לשרוד בגטו, אלא גם ניסה להבין איך צריך לחיות מכאן והלאה בארץ: איך לייצר את "היהודי החדש" שיעמוד על שלו, כי יהיו לו דברים ששייכים לו – ובראש ובראשונה, תרבות חדשה שהיא שלו.
מלבד היותו מפקד הפרטיזנים של גטו וילנה בזמן המלחמה, וחבר המחתרת "נקם" אחריה - קובנר היה גם (וקודם כל!) משורר חשוב, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת השחרור, ממעצבי התרבות בקיבוצי המדינה הצעירה וממקימי בית התפוצות.
היהודי החדש שניסה ליצור נאלם איתו
בערוב ימיו חלה קובנר בסרטן הגרון והוטס לניתוח בארצות הברית. במהלך הניתוח, הוסרו מיתרי קולו, ובתקופת ההתאוששות, כשהוא כבר אילם, הוא כתב ספר שירים מיוחד במינו וקרא לו על שם בית החולים בו אושפז: "סלון קטרינג".את הספר הזה מצאתי כשפיניתי את בית הורי ז"ל, ובעקבות הקריאה בו כתבתי את השיר המצורף כאן.
בעיניי יש סמליות גדולה בעובדה שקובנר סיים את חייו כאילם: לפעמים נדמה שגם היהודי החדש שהוא ניסה ליצור נאלם בא' ובע' איתו: אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות האחרונות בישראל, הרי שהחיבור הפנומנלי שהתקיים אצל אבא קובנר בין תלמיד חכם ללוחם, הפך לקרע הבוער ביותר בחברה הישראלית היום.
למעט במקרה של הציונות הדתית, החיבור הזה הפך לנדיר בנוף ודווקא הכישלון הזה של דורנו, הופך את הקריאה בכתביו של אבא קובנר לרלוונטית ביותר, ביום השואה ובכל ימות השנה.
.
סלון קטרינג / מילים ולחן: אריאל הורוביץ
עיניים נפקחות לאט אל האור הבהיר
האם אני ביערות וילנה או בכלא בקהיר?
אולי בכלל בחולות הנגב אני שוכב מת?
אבא קובנר שואל את עצמו וממצמץ
כאב חד בגרון – פתאום הוא נזכר:
לא כדור גרמני, ערבי או אנגלי, השכיב אותו כאן
בבית חולים באמריקה – המתמחה בסרטן
"סלון קטרינג ממוריאל הוספיטל"
סלון קטרינג... סלון קטרינג...
מיתרי קולו נכרתו בלילה והוא עכשיו אילם
והמורפיום מערבב לו בראש סיפור חיים שלם
לילות עם הפרטיזנים וקבוצת הנקמה
שניסתה להרעיל אלפי גרמנים אחרי המלחמה
הוא מבקש מאשתו עיפרון ובלוק
גם כשקובנר אילם המילים שלו ממריאות רחוק
ואני קורא אותן שנים אחרי מותו
בספר השירים הזה ששמו
סלון קטרינג... סלון קטרינג...
קר בלילה בליטא – אז עשינו הרבה אהבה
ולבנות שלנו יצא שם טוב בסביבה
פרטיזנים רוסים באו – רצו את הבנות
כך קרה שנלחמנו – שתי מלחמות
אני סוגר את הספר – קורא בעיתון כותרות
חיילת מביטה בי בעיניים נבערות
מאחוריה כפות איש מבוגר והיא לא מתביישת
להצטלם איתו – להעלות את זה לרשת
אני שואל אותך אבא קובנר – יהודי ענק
האם הוצאת אותי מהשטעטל – כדי שאהיה לקוזאק?
אין לי תשובה ואני אילם כמו שהיית
כשהתעוררת בסלון קטרינג
וחרש בכית...
לפנייה לכתב/ת 
