שוב משעמם לו? כך תלמדו אותו להעסיק את עצמו
הוא שוב מתלונן שאין לו מה לעשות? היא חוזרת מבי"ס ושוב מספרת שהשיעור היה מ-ש-ע-מ-ם? לא נורא. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה גם לשעמום יש תפקיד, ואיך בכל זאת ניתן ללמד ילדים להתגבר עליו
המין האנושי כל הזמן מתפתח, וזה יפה מאוד. אפילו המצוקות של ההורים עוברות תהליך אבולוציוני מרשים. לפני מיליון ושבע עשרה שנים הדאגה העיקרית של אמא ניאנדרטלי הייתה שממותה לא תמעך את הצאצא, או שהילדה לא תמות מתת תזונה עד הפשרת השלגים. היום אמא ואבא נורא מודאגים מזה שהילדים ישתעממו.
בכלל , יש לנו מערכת יחסים מעניינת מאוד עם השיעמום בשנות האלפיים. מצד אחד, בכל שבריר שנייה פורחים אל חלל השוק שפע מוצרים, שירותים, משחקים, סרטונים ואפליקציות שאמורים לוודא שלא נשתעמם לרגע. מאידך אנחנו וילדינו מדווחים על תחושת שיעמום גוברת והולכת. קשה לנו יותר ויותר לשאת את הרגעים המתים.
כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:
"אבל אמא..."; כך תגרמו לילדים להפסיק לחפור
של מי שיעורי הבית האלה, לעזאזל?
בלי "לא בא לי"; איך תחזירו לעצמכם השליטה בבית?
תפסיקו לזרוק את האחריות על הלמידה על ביה"ס
עוד חדשות ועידכונים בעמוד הפייסבוק של ynet
להורים היקרים נדאג בפוסט אחר, שכן היום התכנסנו להתמודד עם השעמום הלימודי של המלאכים הקטנים. מילא בבית, שם יש לנו את גלגלי ההצלה האלקטרוניים, אבל מה יקרה איתם בבית הספר? עומרי החמוד והתזזיתי שלנו לא יכול לעבור 20 דקות סבירות בלי איזשהו גירוי חדש או מפגש עם הציפורים הזועמות, אז די ברור שבכיתה הוא מטפס על הקירות, עולה על גג הבניין (מטאפורית) ונמלט למחוזות קשב רחוקים.
אז קודם כל, תרגיעו. הגיע הזמן להפסיק להיות דרמה-קווין ולהתמודד באופן ענייני עם השעמום. לשעמום, כמו לעניין, יש חוקיות. לשעמום, כמו לעניין, יש מטרה. הנה נקודת פתיחה רעננה יותר: שעמום הוא פידבק חשוב של המוח. אי לכך, חשוב להקשיב לו.
אוף, איזה שעמום!
במה דברים אמורים? המוח של הילד הוא מכונה מדהימה. הוא אולי מתרשל פה ושם בלהזכיר לו לסדר את החדר, אבל יש דבר אחד שהמוח הילדי עושה נהדר: מציל את הילד מכאב. בדיוק כפי שהמוח גורם לנו להתעלף מיד כשאנחנו מקבלים בשורה איומה, באותו אופן המוח שלנו עוזר לנו לכוון את הקשב לחומר לימוד מסויים כל עוד זה מעניין או אפשרי או נסבל.
אבל ברגע שהמוח קולט ששיטת הלימוד, המצב הפיזי של הילד או סוג חומר הלימוד יוצרים אצלו מצוקה, סטרס ועייפות גדולים מדי - הוא מיד מתערב בפעולת הצלה ו"זורק" את הילד החוצה, כלומר מסיט את הקשב שלו לכיוון אחר. הילד מפסיק לקלוט את החומר. לעתים התלמיד הצעיר ילווה את התהליך הזה בתשדורת קולנית: "אוף..." או "לא בא לי" או כמקובל בעדות הדרדקים: "איזה שעמום!"
למה ציפיתם, הורים ומורים יקרים? באמת חשבתם שהילדה המתוקה בעת דחק תפנה אליכם במתק לשון ותאמר "מורתי היקרה, אבי האהוב. כרגע אין לי די עוררות קורטיקלית כדי להשאיר את אנטנת הקשב שלי על המשימה, אי לכך אני נאלצת לעבור לערוצים תפיסתיים וקוגניטיביים אחרים"?.
אבל, ציניות בצד, זה בדיוק מה שקורה! הילדים יחפשו להם ערוץ חלופי במהירות. הערוץ הזה יכול להיות תפיסתי (שיטוט בסמארטפון), מוטורי (תיפוף מטריף דעת עם האצבעות על השולחן) או קוגניטיבי (חלימה בהקיץ וכניסה למצב ריחוף). הם לא שונים בהרבה ממבוגר סטנדרטי שנקעה נפשו מתוכנית מסויימת והוא מניף שלט ביד רמה ומחליף תחנה.
ללמד את הילד ליצור עניין פנימי
הטרגדיה המודרנית היא, כמובן, שאנחנו מנסים לפתור את הקושי הזה בעיקר על ידי קביים חיצוניות (למשל, גאדג'טים אלקטרונים המקלים על הלמידה) ולא על ידי פיתוח שריר העניין הפנימי. עדכון לשוני קצר - "מעניין" הוא פועל ולא תואר. כל עוד נתפוס את רמת העניין כמאפיין חיצוני של חומר הלימוד, ולא כפעולה יזומה שיכולה להימצא תחת שליטתו של התלמיד, אנחנו נמשיך לכבות שריפות. כל עוד רמת ההנאה והמעורבות של הילדים תהיה תלויה בגורם חיצוני, הטלוויזיה והאינטרנט ינצחו אותנו עם יד אחת קשורה.
אפשר, וחייבים, לפתח את היכולת להסתקרן ולהתעניין. היתרון העיקרי של פיתוח מיומנות העל הזו הוא רגשי לא שכלי. מקור עניין חיצוני (סרטון, צעצוע, משחק מסך כלשהו) יכול לעורר תחושות ראשוניות כמו כיף ,צחוק ובהלה. מקור עניין שנוצר מבפנים - לנגן בגיטרה, ללמוד על אישיות מעניינת בהיסטוריה, לקשר בין חוקי הפיזיקה שלמדתם ותנועת האופניים - יכול לספק את כל אלה ולהוסיף עליהם חוויות רגשיות עוצמתיות מתגמלות יותר, ביניהם סיפוק, סקרנות בוערת ותחושת שליטה מענגת. בקיצור, כל מה שנמצא תחת המדף של "דימוי עצמי חיובי".
ואיך עושים את זה? איך לא! יש המון דרכים להפוך חומר לרלוונטי ולגרום לתלמיד ליצור איתו מערכת יחסים. החדשות הטובות הן שפעמים רבות העדפותיו של הילד ותחומי העניין הטבעיים שלו משחקים לנו בקלות לידיים. הנה סיפור חצי חינוכי לסיום:
טינאייג'ר אחד, לא חשוב מאיזו עדה, ישב איתי לפני כמה שנים וקילל נמרצות את החומר בהיסטוריה. הוא לא אהב היסטוריה. כדורגל, לעומת זאת, הוא כן אהב. מאוד. אז איך מפנימים את ההתפתחויות ההיסטוריות שקדמו לעליית הורדוס, כשכל מעינייך נתונים לעלילות רונאלדו והטיל לחיבורים? בקלות! הנחיתי את עלם החמודות "לשדר" לעצמו את החומר בסטייל של שדרן כדורגל לוהט והיסטרי, הנער התלהב, והתוצאה הסופית נשמעה בערך ככה:
"שימו לב, הקהל מתוח, אילו השנים האחרונות של ממלכת החשמונאים, והנה ליד רחבת ה16- מתפתח מאבק בין הורקנוס השני ואריסטובולוס השני. אנטיפטרוס עולה מאחור ומגביר את השפעתו על הורקנוס. הקהל בטירוף! יש לנו בלאגן שם ביציעים בסוריה - השושלת הסלוקית יורדת וכוחות רומיים גדולים מגיעים לאיזור ומחפשים את השער. מי יקח את הבעיטה? מתפתח מצב מסוכן ובשנה ה-63 לפני הספירה פומפיוס עושה לבדו את כל הדרך לשער וכובש את הארץ. שער! יש לנו שער! (מאיר, תירגע)".
כן, הוא זכר את החומר. כן, היה לו מעניין. כן, הציון במבחן היה הרבה יותר מפנק.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, מפתח המיזם "אסטרטגיות למידה - מלמדים את הילדים ללמוד" ומחבר הקורס "ציונים מתחילים ברגשות
" 
