סמכות הורית: איך להתחיל כבר מהרגע הראשון

אני יושבת וצופה בטלוויזיה בכתבה, המדכאת ממש, על האלימות הגואה בחברה הישראלית. מדוע זה המצב? איך זה קורה שנערים צעירים עושים ככל העולה על רוחם, ללא כל יכולת הבחנה בין טוב לרע? מתי ואיפה הם למדו שהם מרכז העולם, שמותר להם הכל גם אם זה פוגע בסביבתם?

לא, הם לא למדו את זה במערכת החינוך. תתפלאו אולי, אבל סביר להניח שהם למדו את זה בבית. כי... החינוך מתחיל בבית! והבתים שבהם נערים אלה גדלו והמשפחות שמהן הם באים אינם בהכרח מרקע של מצוקה או הזנחה. אלה בתים חמים עם הורים אוהבים. יותר מאוהבים - הורים מעריצים ממש. "ומה רע בהערצה?", תשאלו. ההסבר יבוא בהמשך סדרת הכתבות.

אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית  ב-10 צעדים:

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים  

פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?

"זה בסדר, מתוקי, לא קרה כלום"

מתי הם למדו שהם יכולים להתנהג כך? בגיל העשרה? לא, לא, ממש לא. הם למדו את זה הרבה הרבה שנים קודם, כשהיו ילדים קטנים, אולי אפילו כשהיו פעוטות.

הצפייה בטלוויזיה גורמת לי להיזכר, משום מה (או שלא משום מה...), בהתרחשות שהייתי עדה לה ממש באותו הבוקר, כשעשיתי את קניותיי בסופרמרקט: בעודי אוספת מצרכים בעגלה אני ניגשת למדף צנצנות (הזכוכית) רסק העגבניות ומחפשת את מבוקשי. ליד המדף עומד זוג הורים צעיר ונחמד, מתלבטים על ענין כלשהו. נוח ומתאים להם שבנם, כבן שנה וחצי, ישעשע את עצמו ולא יטריד אותם והם מאפשרים לו להתעסק עם הצנצנות המשקשקות בין ידיו.

אני נעשית דרוכה כבר בשלב הזה, חושבת להפנות את תשומת ליבם של הוריו האדישים למתרחש תחת אפם, אבל מחליטה שזה לא תפקידי. כשהזאטוט פונה ומדדה עם אחת הצנצנות ומתרחק מן המדף אני מתבוננת בהורים בתקווה שיתעוררו לעשות את המצופה במצב כזה וישגיחו על ילדם. אני עוד מספיקה לחשוב לעצמי "הרי זו תאונה המועדת להתרחש... מדוע הם לא עושים משהו?" ו... טראח!!! הצנצנת, כצפוי, נשמטת מידיו ומתנפצת על הרצפה. זכוכיות עפות לכל עבר והרסק האדום נמרח לאורך רצפת המעבר. הילד מתבונן בסקרנות, לא מבוהל ממה שקרה.

אימו מחייכת ממקום עומדה ובטון נעים אומרת  "זה בסדר, לא קרה כלום. בוא, חמוד". אני מתבוננת בה, כפי הנראה ההפתעה מתגובתה ניכרת במבע פניי. מבטינו מצטלבים והיא חוזרת ואומרת, "זה בסדר, לא קרה כלום" ומחייכת חיוך נטול שמץ מבוכה. בשלב הזה אני לא מצליחה להתאפק: " דווקא כן קרה, וזה לא בסדר. והיה אפשר למנוע את זה". האמא ממשיכה לחייך בשאננות, ממתינה שהאבא יאסוף את הפעוט ושלושתם מסתלקים להם באושר אל עבר השקיעה.

הענקת גבולות מהשנה הראשונה: איך עושים את זה?

רובן של התיאוריות ההתפתחותיות מציגות סברה שהחוויה הנפשית, הפנימית, של התינוק בימיו הראשונים היא כאוטית. התינוק נולד אל הזר והמוזר, אך עם זאת יכולת הלמידה העצומה שלו מאפשרת לו להסתגל אל העולם שמחוץ לרחם ולהתחיל לקיים יחסי גומלין עם הדמות המטפלת בו.

הורים ינהגו בתבונה רבה אם ינצלו את החודשים ושנות הינקות כדי לעזור לילדם לארגן את חייו. הארגון החיצוני של חיי התינוק מקל עליו לארגן את החוויה הפנימית שלו. הארגון החיצוני עוזר לו לחוש ביטחון, שכן היכולת לצפות מה יקרה ולזהות עקביות בהתנהלות תורמות לתחושה מסויימת של שליטה וסדר בחייו. תחושות הביטחון והשליטה נוסכות בתינוק רוגע ותורמות לתחושת הארגון הפנימי. מכאן יתאפשר לו בהמשך להיות פנוי ליצירת יחסים רגשיים חיוביים עם המטפלים שלו.

אך התבונה שביצירת יציבות בחיי התינוק חורגת מעבר לחוויית הארגון הפנימי שלו, ותרומתה הנוספת היא ביצירת תשתית ממשית להענקת גבולות. זאת משום שהרגלים שהורים יבססו בתקופת הינקות יוכלו להקל על מעמסת ההשקעה בתהליך הענקת גבולות בשלב מאוחר יותר וההרגלים אף יהוו תחליף לצורך בגבולות. דוגמה לכך היא סדר יום קבוע שבו כמה דברים חוזרים על עצמם מדי יום ביומו, כגון אמבטיה שעושים לתינוק כל ערב סמוך להכנסתו למיטה לשנת הלילה. כך נבנה הרגל נפלא, שבהרבה מקרים יחסוך בעתיד התמקחויות סביב הנושא, משום שזה הופך להיות משהו שהוא "אוטומט" בשבילו.

על אותו העיקרון בנויים גם טקסי השכבה לישון, הנפוצים ביותר בשל תרומתם לשלווה שבה מיושם גבול זה: כשהטקס חוזר על עצמו מדי ערב הילד לומד את סדר הדברים, לדוגמה, שאחרי שעשה פיפי, אמבטיה, צחצח שיניים וקראו לו סיפור - מגיע רגע כיבוי האורות ויציאת ההורה מחדרו. הטקסיות ממזערת את הסיכוי שסביב ההשכבה תיווצר בעיית התנהגות.

דוגמה מוצלחת נוספת ליתרון של עיצוב הרגלים בינקות היא כיסא הבטיחות במכונית: אנחנו חוגרים את התינוק בכיסא כבר מימיו הראשונים והוא לא מכיר שום אפשרות אחרת. אם ניתן את הדעת לכך, יש בזה משהו שסותר את מהותו של הפעוט הממוצע: להיות כבול ומוגבל בתנועה למשך פרקי זמן מכובדים. ובכל זאת, רוב הפעוטות נכנסים לכיסא הבטיחות בלי להתווכח או לבדוק גבולות ומקבלים כמובן מאליו את המגבלה הנכפית עליהם. מוזר, לא?

לשם הדגשת הרעיון, תארו לכם כעת מציאות שבה עד גיל שנתיים הפעוט לא היה מורגל לשבת בכיסא הבטיחות ורק מגיל שנתיים ואילך הייתם מתחילים לדרוש זאת ממנו... אני בטוחה שאתם נבהלים מעצם המחשבה על המאבקים שהיו אז מנת חלקכם.

לחשוב על העתיד החינוכי כבר בהתחלה

מכאן, שיצירת הרגלים מגיל צעיר ביותר חוסכת להורים בהמשך הרבה עבודה המושקעת בהענקת גבולות. הורים לתינוקות או לפעוטות לא תמיד מתכננים קדימה לשנים הבאות, ולא מעלים על דעתם שמה שהם מרגילים אליו את התינוק/פעוט בהווה - רצוי שיהיה דומה למה שידרשו ממנו בעתיד. אם הורים לפעוטות ילמדו לחשוב קדימה ולשאול את עצמם איך היו רוצים שההתנהלות עם הילדים תהיה בעוד כמה שנים (כשיהיו בגיל בית הספר) - הם ידעו אילו הרגלים כדאי לבסס כבר בתחילת הדרך החינוכית של הילדים, בעודם תינוקות או פעוטות. אתן כמה דוגמאות שכיחות:

אם ארצה בעתיד שהילד ישמור על הסדר - אדאג להרגילו כבר בשנה השנייה לחייו לאסוף את הצעצועים בסיימו לשחק. אם ארצה שישב לאכול באופן מסודר עם כל המשפחה ליד השולחן - לא ארגיל אותו לאכול מול הטלוויזיה כבר בעודו תינוק. אם ארצה שיתארגן בזריזות ובעצמאות לבית הספר - אלמד אותו כבר בגיל הגן להתלבש בעצמו בחדרו, ולא ארגיל אותו שמלבישים אותו כשהוא יושב לו פסיבי מול הטלוויזיה בסלון.

אפשר לתת פה עוד עשרות רבות של דוגמאות מחיי היומיום של כל הורה וילד. הרעיון הוא פשוט ביותר: הרגלים שנרכשים בינקות ובילדות המוקדמת הופכים הן את חיי הילד והן את חיי הוריו לקלים יותר בהווה ובעתיד. זאת בעוד שהורים שלא עושים זאת יצטרכו להשקיע מאמץ רב במיגור ובשינוי הרגלים שליליים וביצירת הרגלים חיוביים. ומהם הרגלים אם לא גבולות? במילים אחרות - הורים שיצרו הרגלים חיוביים מלכתחילה יהיו עסוקים פחות (ואף פטורים) בעתיד במלאכת הענקת הגבולות.

ובחזרה להתרחשות בסופרמרקט...

כמו תמיד במקרים שכאלה אני מתחילה בדיון פנימי עם עצמי: "זו רק אני שחושבת שמשהו משובש בכל הסצינה הזו? זו אני הלא נורמלית? אולי הסטנדרטים, הנורמות ותפיסות החינוך שלי הם לא הגיוניים?".

אז, ברשותכם, אשתף אתכם בדעתי, גם אם רק אני חושבת אותה וגם אם זה עושה אותי ה'לא-נורמלית': משהו פה משובש מן היסוד. הנחה מוטעית של ההורים שעם חינוך ועם גבולות אפשר וצריך לחכות לגיל בוגר יותר. ההתנהלות ההורית השכיחה הזו במחוזותינו כיום - עירבוב של הורות מעריצה, מגוננת, מפנקת - היא בעייתית. הורות שאינה לוקחת אחריות, שאינה מעבירה מסרים של התחשבות בנורמות, בזולת, בסביבה. מן תפיסה כזו של אני ואפסי. של "לילד שלי מגיע הכל". ההורות ש"זורמת" עם הילד בכל סיטואציה, הזויה ככל שתהיה.

במקרה שלפנינו מן הראוי היה שההורים יקחו אחריות על מה שהתרחש. אפשר היה לצפות שינהגו באופן שמפגין איכפתיות והתחשבות. ברור שלא היה מקום לכעוס על הפעוט. הרי לא הוא אשם במה שהתרחש, אלא הוריו שלא השגיחו עליו.

אך מכאן ועד לשדר לו את ה"הכל בסדר, לא קרה כלום"? איזה מן מסר הורי-חינוכי זה ומה הוא מלמד?

מה שהילד למד מכך זה שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, מבלי להתחשב בהשלכות של מעשיו. הוא למד שהוא מרכז העולם ואין כל צורך להתחשב בזולת. הוא למד שהמרחב הציבורי הוא גן השעשועים הפרטי שלו והוא יכול לנהוג בו כרצונו.

השגחה הורית אינה רק להשגיח שלילד לא יגרם נזק מהסביבה, אלא גם להשגיח שהילד לא יגרום נזק לסביבה ולסובבים אותו. ואם קרה שהפעוט גרם לנזק, גם אם לא במתכוון - ניתן להעיר לו על כך. להבהיר לו שמה שקרה אינו בסדר. לפעול לתקן את הנזק שחולל.

להורים יש תפקיד שהוא מעבר ללגדל את הילד מוקף באהבה: תפקידם לחנך! החינוך מתחיל בבית, אצל ההורים, מהגיל הצעיר ביותר, הרבה לפני שהילד מגיע למערכת החינוך. הורות מחנכת היא הורות אוהבת, מטפחת ומחזקת את הילד, אך היא גם דואגת להעניק גבולות. זוהי הורות שמלמדת מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור.

די עם ההורות ה"זורמת". הגיע הזמן להורות מובילה.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן