התחנה האחרונה, היפהפייה: מוות בשירה

המוות מעצב את חיינו: הוא מרחף ומצייר את קצה האופק של הקיום, את קצה המבט שלנו, ומתקדם לעברנו בקצב איטי וקבוע, אינו מבחין בדבר ואינו נעצר. הוא גם שותל את נבואתו סביבנו ככול שאנו מתבגרים - לפתע בני משפחה מוסרים לנו עדויות ראשונות על התמעטות הכוח והחולשה הגוברת. אחר כך אנו פוגשים את הסתלקות הדורות הקודמים, ועם התקדמות הזמן - המוות גם מתקדם אל עבר אלו המביטים בנו באותן עיני זמן - חברים וידידים.

המוות מפעיל אותנו, אבל בכמה דרכים מנוגדות. הוא משתק בטוטליות שלו, במסתורין ובחלל הריק שבו, אבל הוא גם גורם לנו ליצירה ולתגובה. אנחנו מנסים לתפוס אותו, לתת לו דמות, להתכונן לשעתנו, להכיר אותה, ולדעת להיכנס אל תוכה מתוך איפוק ולא מתוך בהלה. אנחנו רוצים לא להימלט מן המוות, אלא לשוחח איתו. הנה כמה שירים המנסים אולי לגעת בו או להתכונן אליו.

"בלילה ארוך של אהבה סרבנית"(צילום: shutterstock)

המשורר הספרדי המצוין לואיס גרסיה מונטרו מנסה לתאר את דמות המוות בשירו "היום הראשון של החופשה", מתוך הספר "שיעורים באינטימיות" בתרגומו של שלמה אביו (הוצאת קשב לשירה, 2006). מונטרו מתחיל מתוך תיאור קונקרטי של שחייה בים בימי חופשה. כדרכו, הוא אורג יחד את היום-יומי עם הזינוק המיידי בדמיון ובשפה, לעבר התנועות הגדולות יותר של התודעה - ההכללה והדימוי: "שחיתי בים והתאחרתי מאוד/ בדיוק ברגע/ שבו צפים אורות כגחלי/ מדורה כבה/ ועל המים נשרפות השאלות/ הדממות המוזרות/ החלטתי קודם לכן לשחות עד המצוף/ האדום/ הנחבא כמו השמש / בצדן השני של הסירות".

מונטרו מכין אותנו כבר פה, בפתח השיר, לאקלים שהוא מבקש לצייר - אותה "התאחרות" - איזו שכחה עצמית, יציאה אל מעבר לגבולות הזמן, אל מעבר לתחום. גם למים עצמם יש כמה תכונות דומות למוות - המסתורין והעומק הגדול, השלווה והחדגוניות, וכמובן תחושת ההיבלעות והטביעה.

השחייה הופכת לאזור הפקר, למקום של ערעור על הסדר, ערעור שמוביל לתחושה פנימית של ציפייה וחשש: "רחוק מאוד מהחוף/ לבדי ואבוד בדמדומים/ הרחקתי בים/ מלווה באותו אי-שקט/ שאוחז בי בהרחיקי אל תוך שיר/ או בלילה ארוך של אהבה סרבנית". מעניין לראות איך אותם רגעים שמונטרו משדך אל הבדידות וההיסחפות הלאה, הם רגעים של שירה ואהבה.

מוות נחשק

לאחר הצבת המצב הנפשי והתודעתי מרחיק הלכת, הוא הופך לכזה הבוחר לפסוע הלאה, לצאת לאותם מסעות באזורים לא מוכרים שטבעם תמיד סוער: "פתאום ראיתיה על המים/ אישה מבוגרת שיופיה יגע / שערה הלבן אסוף/ והיא קרבה אלי בתנועות / שחייה שלוות/ נדמה שבאה מן האופק". התיאור של מונטרו מתקרב לאותו מבט מוכר על המוות - האדרה שלו, טיהור שלו אל עבר הצבעים הלבנים, הנקיים, אל עבר איזה יופי ואלגנטיות, שלווה וחסד, ניסיון להעניק למוות חזות נקבית ורכה (והמוות, בספרדית, הוא אכן נקבה בניגוד לעברית). נדמה שאותו ניסיון הוא ההכרזה הגדולה ביותר על הפחד ממנו - על הצורך לפייס את המחשבה על המוות בפיסול שלו כדבר נעים, אולי אפילו נחשק.

"כשחלפה על פניי/ התעכבה לרגע ונעצה בי עיניים:/ לא באתי לחפש אותך/ לפי שעה זה לא אתה". והנה עוד מהלך מול המוות, אותו ביטוי שגור: "להביט למוות בעיניים", הופך כאן לדבר מוכר -  כזה שיש עמו משא ומתן על הזמן ועל הרגע, דיאלוג שבו הוא מכין את ביקורו הסופי בביקורים זעירים, חטופים. מונטרו מייצר גם הקבלה בין הטביעה, שהיא דבר סוער ומלא פחד, לבין המוות, שחגור תכונות דומות "שאון השוק העיר אותי/ וטרטור אופנוע/ שחצה את הרחוב רדוף ייאוש/ היה זה בוקר מאוחר/ רקיע נקי דומה/ לדגל חי/ על תורן אוגוסט/ ירדתי לארוחת בוקר/ במרפסת הטיילת הימית/ והתבוננתי בהמון התוסס/ הים כמוהו כשלולית/ גופים מתחת לשמש/ שם הטבוע בעיתון/ לא היה שמי". מונטרו מסמן בשיר את אותו אימון שהאדם זקוק לו מול המוות, את אותו דיאלוג שנפתח עם הבגרות, את השאלה שקולה גובר והולך - מתי תורי?

(הוצאת כרמל, 2006) בשיר שאפשר לראותו כנוגע במוות. המחזור כולו עמוס בתיאורים חיים, ועוסק גם הוא בים - אך באופן רחב ופרטי פחות משירו של מונטרו. קפלן מכסה את תופעות הטבע שלצד המים - את תנועת החיות והרוח והצמחייה במין קטלוג מתנשף מאוד, ממהר ודחוף, הנה דוגמה, משיר ז', שיר לפני אחרון: "ממחילות/ מבורות/ מעשב ים דבק במזח/ מדכי מים אפסיים / ממדוכות/ מנקרות/ מן המגרעת/ מן החריץ/ מן הקמט/ מהבקיעים/ מן הצללים והירוקת/ מן הסדק ומן הנקב/ צצים סרטני החוף/ מתרוצצים/ צד מול צד כמו זיכרון/ גחון אחר גחון".

המחזור הקדחתני נאסף, כמו החיים, אל השיר החותם, שיר ח', שיש בו מטבע הדחיפות של המחזור אבל הוא מהורהר יותר, איטי במידה רבה, ו"מסודר" יותר מבחינה מבנית, סידור שמעיד אולי על העמדת המוות, הטמון בשיר, כמקום מסודר ומאופק יותר מהחיים הגדושים שאין בהם עצירה ופנאי. "איך נדע מתי/ בדיוק בדיוק/ יורד הערב?/ כעת נפרשים/ עפעפיו הוורודים/ מטילים/ חרש רשתות צללים כערש/ על המתאר המטשטש/ ההמולה עוזבת את היום". גם קפלן בוחרת בשעת הערב לתאר את ההתמעטות.

הבחירה, כך נראה, טבועה בנו - לראות את האור המתפוגג לאט, את הקור שמגיע תמיד עם הערב, את חוסר הראות כאחת מתכונותיו של המוות: "אור עירום נפרד מן העין/ בדופק פועם/ עם דמדומים/ נאספים סרטני הנזיר/ בקונכיותיהם השאולות/ בקיבורת זרועו של הלילה/ בתיתורת מצנפת חשכה/ כולנו כמוסים/ מנומנמים/ בחיקנו אגור אופק מאפיל". קפלן, בשונה ממונטרו, פונה דרך ה"אנחנו" ולא דרך היחיד. כלומר, היא מתארת נוף אישי, אבל השאלה הפועמת בה הופכת לכוללת, ומייצרת מתח בין אותה תמונת נוף אישית לתמונת הנוף הכללית - בין הטבע לערב או בין האדם לזמן: "המים שבים להיות/ עור ללא צלקת/ גלד או הסבר/ פתע אישון הליל/ פלא הפרקדן".

קפלן סוגרת את השיר בחוכמה בצמד שורות שכמו נועדו לענות על השאלה שפתחה את השיר, "איך נדע מתי?". ככלות הכל, היא יודעת שאין מענה ושההתרחשות באה בפתאום וגם אם מתכוננים, אותה ההכנה לא מסלקת את הפתאומיות של החשכה ושל הלילה עצמו. אבל קפלן לא עוצרת ומעניקה להפתעה מילה דומה - "פלא הפרקדן". והנה, בצמד מילים היא הופכת את השיר ואת המחזור ואת סיום הדברים, לדבר שיש בו מטבע הפלא, ולא מטבע הבהלה שבהפתעה. ויתרה מכך - פרקדן, מילה שיש בה נינוחות והשלמה.

והנה שיר אחרון, "מתנה", שאולי לא נקרא מיד כשיר על מוות, ויותר מכך על ההשלמה עם המוות, אבל כדרך שירים גדולים הוא נקרא, לכן ולשם, בדרכים שונות, כפי שהקורא שונה ומשתנה. מבין שיריו של מילוש שיר זה הוא האהוב עלי ביותר. הנה השיר כולו, בתרגום דוד וינפלד (הופיע לאחרונה בתוך "עברות", גיליון תרגומים בהוצאת "הליקון"). שיר זה הוא מופת של איפוק, מידה נכונה ובעיקר, כנות. שימו לב לשורה האחרונה, שמחזירה אותנו אל לוז הרשימה הזו: "יום כה מאושר/ הערפל נמוג מוקדם/ עבדתי בגן/ יונקי דבש נצמדו אל פרחי יערה/ לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי/ לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו/ את הרע שהיה - שכחתי/ לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני/ לא חשתי כל מכאובי גוף/ בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים".

בוודאי ששיר זה הוא גם שיר של "הווה מוחלט", כלומר איזו היחלצות מסחף האירועים,

המטלות ומצוות היום. יציאה אל מחוץ לשיחת העבר והעתיד התמידית, שלא מאפשרת את הרגע. אבל אפשר גם, ברגעים אחרים, לקרוא את השיר כמבוא למוות, כאותו אחד המתרומם בגן החיים, מתרומם מאותו עמל ועבודה, מאותה רכינה אל הטבע, אל הזמן, ולפתע - כמו הלפתע של קפלן, ישנו חשבון נפש, סיכום של המסע החד-פעמי בקיום. אצל מילוש הרגע הזה מפויס ומדויק - ללא המשך ההשתוקקות, ללא קנאה שהיא, ללא ספק, המחלה הגרועה מכל של הנפש, ללא התבוססות בזיכרון העגום, מתוך השלמה עם האדם שאתה, על החסרונות והכישלונות.

והנה, בצמד השורות האחרונות מילוש מתקרב אל הסיום, ומשם אפשר לקרוא את השיר גם כסיכום הנגמר ב"לא חשתי כל מכאובי גוף" ורגע לאחר אותה שלווה גופנית, חוזר הדימוי הזה שעובר כחוט השני בכל השירים - אצל מונטרו ואצל קפלן - הים, המים ותנועת ההמשך שלהם, התנועה השלווה והחלקה, "בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים". ואולי באמת אנחנו פשוט שטים הלאה, פורשים מפרש.