דפש מוד בוינה: היה נהדר, עכשיו תורכם
הערב ב-22:00 תוכלו לצפות ב-ynet בהופעתה של להקת דפש מוד במסגרת אירוע ההשקה של האלבום "Delta Machine", שנערך לא מזמן באוסטריה. בינתיים, אתם מוזמנים להתחמם עם הסיפורים של שתי הזוכות המאושרות ששלחנו לשם
לפני כחודש הן התבשרו שהאובססיה שלהן לדפש מוד משתלמת. שירי גרשוני ומירב אוליאל, מעריצות אדוקות של הלהקה, זכו לטוס לוינה ולסקר הופעה מיוחדת, שנערכה עבור מעריצים שחיים ונושמים את ההרכב הוותיק. לא מזמן הן חזרו כדי לספר מה עבר עליהן ואיך הן הרגישו. לקרוא, להתרגש, לאהוב.
פשוט נמסה / שירי גרשוני
- "שירי?
- כן?
- רוצה לראות את דפש מוד בוינה?
- (נחנקת) כן, מאוד...
- מה קורה? את לא צורחת? הקודמת שהודעתי לה התלהבה קצת יותר"
אוי, כמה שאני צרחתי בלב, כמה שחיכיתי לשיחה הזאת. כשראיתי את ההודעה על התחרות, היתה לי הרגשה שהפעם זה שלי. אחר כך, כבר לא שמעתי כלום מהמשך השיחה. במשך יומיים לא הפסיקו לרעוד לי הרגליים מהתרגשות. בכל זאת, לראות את אלילי הילדות, הנערות והבגרות שלי בהופעה אינטימית מיוחדת, זה לא דבר של מה בכך. מגיל 12 הם מלווים אותי, אני אוטוטו בת 36.
ההופעה המדהימה והמיוחדת הזו, אירוע ההשקה של האלבום החדש "Delta Machine", נערכה בוינה היפה והמושלגת. במתחם MuseumsQuartier, במבנה עתיק מהמאה ה-18, התכנס קהל מעריצים מושבעים המונה 1500 איש מכל העולם, בינהם גם אני. "אתן מישראל"?, שאל מעריץ גרמני, ואני חשבתי לעצמי 'וואו, זה פשוט מדהים. מעריצים מכל העולם התקבצו לשעה אחת של פיור דפש.
הגענו אל חזית המתחם, נכנסנו באחד משערי האבן ונצמדנו אל הדפנות. שני רכבים שחורים (כן, הם ישבו בפנים) חצו את השער יחד איתנו. חזית הבניין נצבעה באורות אדומים-ורדרדים ושלושה פוסטרים ענקיים עם עטיפת האלבום החדש ניתלו מלמעלה. נכנסנו פנימה וליבי החסיר פעימה. בפנים כבר התנגן החימום: Michal Matejcik, נגן נבל מחונן שמנגן את השירים האהובים של דפש בעיבודים מפתיעים, מכניס אותנו לאוירה הנכונה.
ואז מגיע הרגע. "דפש מוד" עולים מחויכים לבמה.1500 איש צורחים ומרימים את התקרה. יש אנרגיה מיוחדת באוויר, שרק אנשים שחיים ונושמים "דפש מוד" יכולים להרגיש.
חבר טוב שלי ניסה פעם להסביר לי שהוא מתאהב בנשים חזקות ש"יודעות לזוז טוב במרחב". זה משהו בהליכה, במבט הכובש, אתה מתבונן אבוד, נעלם בתוכו ופשוט מתאהב. ממרומי השורה הרביעית בדקתי את ההסבר הזה. דייב גהאן אכן "יודע לזוז במרחב". הוא פרפורמר ענק שיודע היטב את המלאכה: מקפץ, מענטז מצד לצד, מצחיק את מרטין ומפלרטט איתנו כמו ילד מפוצץ הורמונים. במבט נוטף זימה, הוא חודר ללב של כל אחד ואחד מהקהל השבוי מראש. לרגע המבטים שלנו מצטלבים, הוא פשוט ממיס, אני פשוט נמסה.
ואני בכלל ילדה של מרטין. הוא תמיד מזכיר לי אפרוח שנפל מהקן. כמו ציפור עדינה ושברירית הוא מופיע בגופיה לבנה, עליה מודפס צילום שלו עם גיטרת עץ וכובע (צילום של אנטון קורביין שמצורף לאלבום), חצאית שחורה ונעליים גבוהות. ברגע אחד הוא מפתיע, עובר לקדמת הבמה ושר את "Only When I Lose Myself" בביצוע מהפנט ומצמרר.
זו היתה שעה קסומה. סט ליסט שמורכב משירים משובחים מהאלבום החדש לצד להיטים גדולים מהעבר. בהקרנת בכורה נחשפו חלקים מהוידאו ארט (בניצוחו האומנותי של אנטון קורביין) שמלווים את השירים בדימויים ויזואליים אפלים ומוסיפים רבדים מעניינים ולעיתים סוערים.
לא מבינה איך כל הכיף הזה נגמר לי כל כך מהר. מחכה בקוצר רוח להופעה הקרובה בפארק הירקון, שתימשך שעתיים. חברי הלהקה אמרו באחד הראיונות שנערכו עימם, שהם מבינים שהם צריכים לנגן יותר להיטים גדולים ופחות שירים מהאלבום החדש. זה בא לידי ביטוי אפילו בהופעה הקצרה הזו. עוד בטרם יצא האלבום רשמית, השירים דלפו לרשת ואני הזדרזתי להכין שיעורים. בהופעה עצמה, הופתעתי לגלות שמחצית מהשירים היו להיטים מההסטוריה העשירה והמפוארת שלהם.
צולעת, צרודה ומודה לאלוהים / מירב אוליאל
אני חייבת להודות שבאמתחתי היסטוריה של אהבה ללהקות רבות. מספיק שמשהו במילים יגע בי, או שמלודיה מסוימת תפרוט לי על איזה מיתר בלב - אפילו אם מדובר בשיר אחד מתוך ארסנל שלם של שירים - בשביל השיר הקטנטן אך המשמעותי הזה אני אהיה מוכנה לקנות כרטיס במחיר מופקע, לעמוד בתורים ולחכות שעות, רק כדי לראות את הלהקה המסוימת הזאת מבצעת את השיר המסוים הזה. לצרוח איתם את המילים ולהרגיש כאילו הם שרים בשבילי. קצר ככל שזה יהיה, זה יהיה שווה המון מבחינתי.
במקרה של דפש מוד, תכפילו את זה בעשרות מונים. למרות שהיו שנים שאהבתי נדדה וחצתה גבולות, ארצות, ז'אנרים וסגנונות, דפש מוד תמיד היתה שם. כמו חבר לשעבר, כזה שלעולם לא תודי אפילו בפני חברה טובה שאת עוד חושבת עליו מדי פעם, ותמיד תזכרי לו חסד נעורים.
כל דיסק מחזיר אותי למקום אחר: "Violator" לוקח אותי לגיל 15, לפעם ההיא ברדיו ששמעתי את Enjoy The Silence שבזכותו החלטתי לרכוש את הדיסק בדמי הכיס משמרטפות, "Some Great Reward", להירדמות חפוזה עם אוזניות על הצ'ימידן בדרך הביתה מהצבא, והיריעה קצרה מלהכיל.
חשבתי לומר לכם שהמילה הערצה לא ממש תופסת כאן. שאני מבוגרת מדי בשביל השטויות האלה ושבכלל מדובר כאן על אהבת אמת. אסוציאטיבית, תופעת ההערצה למישהו או משהו מתקשרת אצלי באופן אוטומטי לילדות צעקניות בנות 11 שמחכות עם פוסטרים בכניסה למלון, של כוכב הטלנובלות האהוב עליהן.
אני מעריצה? מואה? אין סיכוי. אך כשאנדרו, מרטין ודייב עלו אחד אחרי השני לבמה, במרחק נגיעה ממני, גיליתי בצער רב שאני לא נופלת מאותן בנות נחושות וצעקניות, והגישה האליטיסטית פינתה מקומה לבליל צרחות לא מובנות בעליל, שלא לומר מחשבות על ילדים משותפים. נכון, קצת מביך.
התנחמתי בעובדה שאני לא היחידה שהחיידק דבק בה, ואני מוקפת בגרעין של אנשים מבוגרים ממני, שעורגים אליהם כמוני ואף יותר. כמו הבחורה מאחורי שלא מפסיקה לצרוח שוב ושוב את שמו של מרטין גור. לא הספקתי להריץ בראש רשימה של ערים עם מוסדות חינוך טובים (כפר סבא תהיה טובה מספיק לדייב ג'וניור?), וכבר הם סיימו לשיר את Angel.
דייב צעק "good evening Vienna!" או משהו בסגנון. לא שמתי לב, בדיוק צבטתי את עצמי. איפשהו בין "Walking In My Shoes" ל-"Barrel Of A Gun", כבר הייתי בעולם שכולו טוב. כיוון שמדובר היה במופע השקה לדיסק החדש, הרגשתי כאילו שיננתי את החומר הלא נכון, למבחן שהיה מורכב ברובו מהחומר הישן והטוב שאני כבר מכירה.
כיוון שאני חובבת נוסטלגיה מכל סוג כלשהו, קידמתי את הטוב והמוכר בברכה (למרות שאהבתי מאוד את הדיסק החדש). גהאן ענטז והשתולל על הבמה באנרגיות שראיתי רק בהקלטות של הופעות ישנות, והצליח לקבל עוד כמה צרחות חנוקות מהגזרה שלי. ניכר עליו שהוא בכושר מעולה. את Enjoy The Silence הם שמרו לסוף, כמובן. קיפצתי וצרחתי בגרון ניחר את מילות השיר יחד עם כולם במאמץ אחרון לפני סיום.
זהו? נגמר? אולי יהיה הדרן? לא? גם טוב. אני לא גרידי ביץ'. או שאולי כן. באמת אין הדרן? באמת? לא הספיק לי. שעה וקצת עברה כל כך מהר. יצאתי
צולעת, צרודה (משהו כמו מארג' סימפסון פוגשת פאקט טיים כל יום במשך 10 שנים), ומודה לאלוהים, אללה ובודהה על מזלי הטוב ששפר עלי, על כרטיסים אבודים וגנבי ארנקים אלמוניים באשר הם.
תודה לך מר גנב, תודה לך קארמה, תודה לכם ynet. ראיתי את דפש מוד בגודל אמיתי, בהופעה אינטימית בעיר אירופאית נוצצת מלובן של שלג ואבקת סוכר של אפל שטרודל. התחנה הבאה פארק הירקון, כבר לא יכולה לחכות.
לפנייה לכתב/ת 
