אופיר טושה גפלה: "לא צריך להשתחרר מהעבר"
בספרו החדש של אופיר טושה גפלה, שני גברים נפגשים במעבדת מחשבים, נזכרים בעברם, מתמודדים עם טראומות מהילדות ומגיעים עד לאשפוז. "יש דברים שבשבילם הומצאו תהומות הנשייה, ויש דברים שחובה לזכור כל הזמן". ראיון
שני גברים נפגשים במעבדת מחשבים, ונדמה להם שהם מכירים זה את זה אבל לא מצליחים להיזכר מאין. אריק ואלכס. כל אחד מהם צולל בעקבות המפגש אל עולמו הפנימי, אל העבר, אל טראומות הילדות. הצלילה הזאת מסתיימת במעשה רצח, ובאשפוז בבית החולים לרוצחים: "עשתונות". שם, ממילא, כולם ממולכדים בעבר שלהם.
- לכל מה שקורה: היכנסו לפייסבוק של ynet
זהו, פחות יותר, השלד של עלילת הרומן החדש של אופיר טושה גפלה, "עשתונות". פחות או יותר, כי אצל טושה גפלה כמעט תמיד יש עלילות ותתי-עלילות, וגם הרומן הזה מציג עלילה מסובכת ומסועפת, שיש בה מתח ויסודות פנטסטיים לא מעטים. למשל, ריח מנטה שאופף את תל אביב, או נגינת פסנתר חרישית שנשמעת כל הזמן, אולי בראשו של הגיבור.
אריק, גיבור הרומן, הוא מנהל מעבדת מחשבים, רווק עם אקסית מיתולוגית, חובב קולנוע שרואה אינספור סרטים בסינמטק (הספר כולל תיאורי סרטים מומצאים לגמרי, קולנוענים יכולים לשאוב משם הרבה השראה). הבעיה של אריק היא שלמרות ניסיונות ההדחקה הנועזים שלו, אין לו מפלט מן העבר הטראומטי שלו.
זיכרון גורלי
"אריק ואלכס הם שני גברים בשנות ה-30 המוקדמות לחייהם, המתוודעים זה לזה בנסיבות שגרתיות לחלוטין, שמתבררות בהמשך כמסתוריות", אומר טושה גפלה. "לאריק מעבדה לתיקון מחשבים, ואלכס הוא לקוח שהגיע למעבדה כדי לתקן את המחשב של בנו. כבר ברגע הראשון ניצת בהם זיק של היכרות, אבל אף אחד מהם לא יודע לומר מאין הם מכירים זה את זה. אלכס הוא הראשון שמכיר בחשיבות היכרותם, הודות לעובדה שעד לפני זמן מה הוא איבד את זיכרונו.
"אבל גם לאחר שהוא שב ונזכר בחייו, הוא חש נתק לא ברור מכל יקיריו, כולל אשתו ובנו, ורק כשהוא רואה את אריק הוא חש קשר אמיתי, מובהק, קשר שכולו אמת רגשית עמוקה ואינטואיטיבית. זאת הסיבה שהוא מבקש מאריק לעזור לו להבין מאין הם מכירים. עם הזמן, ככל שהם מעמיקים בפתרון התעלומה, הולכת ומתבהרת החוויה האפלה שקושרת ביניהם".
בסופו של דבר, נושא-העל של הרומן הוא זיכרון העבר כחלק מההווה ומהעתיד שלנו. אתה מאמין באפשרות להשתחרר מן העבר, או שזו משימה בלתי אפשרית?
"זיכרון היה מאז ומעולם אחד הנושאים שריתקו אותי, והוא מופיע בכל ספרי. מה לעשות שאדם מורכב מזיכרון ומהווה? לדעתי לא צריך להשתחרר מהעבר, אלא לדעת למקם אותו במפת חיינו. יש דברים שראוי להם להישאר נחלת העבר, יש דברים שבעבורם הומצאו תהומות הנשייה, ויש דברים שחובה לזכור כל הזמן. עם זאת, לזיכרון רצונות וגחמות משלו. ולכן, לפני הכל, ראוי להישיר מבט אל זיכרונות שמסרבים להרפות מאיתנו, לחקור אותם לעומק, ובמידת הצורך גם להתעמת איתם. העבר הוא חלק אינטגרלי מאיתנו. למעשה, הוא כל מה שיש לנו, חוץ מהרגע הנוכחי".
לפעמים הזיכרון חזק יותר מהאירוע עצמו. נדמה שהספר מטפל יותר בתודעה של אריק, מאשר במציאות שלו.
"כשכתבתי את המשפט על הזיכרון שחזק יותר מהאירוע עצמו, התכוונתי לאירוע קשה מהעבר, טראומה שמהדהדת בדמיוננו בעוצמות מחרישות אוזניים. באותה המידה שזמן יכול לטשטש אירועים, לעמעם את הפרטים או לסלף אותם מן היסוד, הזמן עלול גם להעצים אותם, ולהפוך אותם לאימתניים עוד יותר.
"תודעתו של אריק היא פועל יוצא של אירוע במציאות שנדחק אל ירכתי התודעה, ולפיכך הוא יוצא למסע במרחב הפרוע - אותו קו תפר ערטילאי בין העולם החיצון והעולם הקיצון. אריק הוא גם טיפוס מתוחכם במיוחד, ולכן הוא יכול לתמרן בקלות מבהילה בין הסיפורים השונים בספר, שכולם מראות מדויקות יותר ופחות של המתחולל בנפשו. בסופו של דבר, הספר לא עוסק בטראומה עצמה, אלא בכוח היצירתי הגלום בה, כשהוא נתון בידי רב-אמן של הדחקה".
עד כמה אתה מאמין בכוחה של הפסיכולוגיה לרפא טראומות?
"לפסיכולוגיה כלים משלה, ואני מאמין שהיא יכולה לעזור לאנשים שרוצים עזרה. אבל כל מקרה לגופו, והייתי מעדיף לא להחיל אמיתות כלליות על כל אדם שחווה טראומה בחייו. חשוב קודם כל להכיר בחוויה הקשה ורק אז לחשוב על הדרך להתנהל מולה. אדם חייב לדבר, לחלוק את סיפורו עם אדם נוסף, לשתף בחוויה הקשה. ב'עשתונות' מתוארים פסלים גדולים של אוזניים המפוזרים ברחבי העיר, שהופכים עד מהרה לעמדות דיבור. אנשים עומדים בתור, וכל אחד מדבר אל תוך האוזן המפוסלת, אף על פי שהאוזן לא משיבה בחזרה. אנשים מכנים את האוזניים 'הפסיכולוגים האילמים'.
"כשחשבתי על עמדות הדיבור, התרוצצו בראשי רעיונות רבים. מצד אחד הצורך הנואש של אנשים לדבר, ומצד אחר - ופה הייתי חייב לשרבב את עמדתי הביקורתית בנוגע לתוכניות ריאליטי - הצורך של אנשים לדבר על קודש הקודשים שלהם במרחב הציבורי. הרי האוזניים ממוקמות על המדרכות. אבל הספר שלי לא מתיימר להיות ספר פסיכולוגיה, אלא לטפל בפסיכולוגיה הפרטית של הגיבור, כפי שכל ספר אמור לעשות".
טושה גפלה קרא לספר גם בשם שני: "ספר האי סדר", שמשמעו באנגלית הוא גם הפרעה (Disorder). על כך הוא מספר:
"התכונה הבולטת ביותר של אריק היא תאוות הסדר שלו. בשלב מסוים בחייו הוא חש שהסדר הטוב בעולמו הופר, ועליו לזרוע סדר מחודש בעולם, אולי כדי להשיב לעצמו תחושת שליטה מסוימת בחייו. הספר נקרא כך גם משום שמבנה הספר מחקה אי סדר. הוא מדלג בין דוברים ובין זמנים, ולוקח קצת זמן עד שמבינים מה קורה שם ומדוע. רציתי לחקות מבחינה צורנית את הכאוס המתחולל בנפש, מרגע שהיא חוותה חבלה קשה.
"ועוד סוד קטן. קוראי יודעים שיש לי חיבה לשמות של דמויות ולמשמעות המסתתרת בהם. אריק הווק, כשמו כן הוא, מישהו שזורע בלגן - אם משמיטים את האות הראשונה בשמו הפרטי wreac havoc הוא אחד הביטויים האהובים עלי באנגלית. ברגע שהוא נבט בראשי, חשבתי עליו כעל Rick Havoc".
המרחב הפרוע
גפלה נולד ב-1968 בראשון לציון. הוא היה ועודנו מורה לאנגלית בפרויקטים למצוינות, ואת ספרו הראשון והמבטיח, "עולם הסוף", פירסם ב-2004. מאז פרסם עוד ארבעה רומנים, כולם עוסקים בנושאים גדולים כמו משמעות החיים ומשמעות המוות, התודעה, הזיכרון, והיצירה, וכולם משלבים בתוכם עלילות מתח, רמיזות ליצירות קולנוע ומוזיקה, והרבה יסודות פנטסטיים.
האם הכתיבה מבחינתך משחררת את עולמך הפנימי?
"לסופרים יש מותרה נדירה לחיות אינספור עולמות ותודעות באמצעות הכתיבה. הכתיבה עוזרת לי להסתובב בחופשיות במרחב הפרוע שלי, בעיקר משום שאני לעולם לא מתנתק ממנו. אין לי ספק שהכתיבה הופכת אותי לאדם רגוע ונינוח יותר. מצחיק. אנשים לפעמים מבלבלים בין יוצרים ובין אופי היצירה שלהם. הספרים שלי הם יצירי הנפש שלי, אבל הם לא בהכרח אני. הם הדרך המדויקת ביותר שלי לנהל דיאלוג עם העולם. הספרים שלי אומרים את הדברים באופן שהחיים לא מאפשרים לי לנסח אותם, וטוב שכך, כי זה מותר האמנות מן החיים".
עושה רושם שהשימוש בפנטזיה בספרות הישראלית הולך ומתחזק. יש לך הסבר לכך?
"אני מודה שיש בי רתיעה מן המילה פנטסטי, כי נדמה לי שהיא קצת מעקרת את החוויה
ואת העומק שבה. אנחנו חולמים, אם בלילה ואם בהקיץ, ונראה לי קצת מלאכותי לקבוע שמדובר במשהו נפרד. משום מה יש התייחסות לאלמנטים קצת חריגים בספרות כאל יסודות פנטסטיים. לא שמעתי אף אחד מדבר על אדם שהלך לישון אדם והתעורר חרק, כעל סיפור פנטסטי. הטיעון הזה רלוונטי לאינספור יצירות, מהעיוורון הלבן של סאראמאגו, דרך קטע הפתיחה של 'פסוקי השטן', ועד לחלק מהסיפורים הקצרים והמופלאים של קורטאסר".
"עשתונות" הוא ספרך החמישי. אתה מזהה שינוי בכתיבה שלך לאורך השנים, או דווקא קו שמחבר בין ספריך?
"זאת שאלה מעניינת. בהחלט יש קו שעובר בין יצירותיי, ולבד מסגנון הכתיבה אני מתייחס לתמות שמרתקות אותי, כמו נושא הזיכרון שחוזר בכל ספרי, לצד החיים בצל הידיעה שיום אחד הם יסתיימו, או כמו שפרוסט כתב, 'הפער הבלתי נתפס בין הזיכרון והאין'. גם הזמן מעסיק אותי רבות, וב'עשתונות' יש לו אפילו חשיבות מכריעה, הודות לחלוקה בין זמני החיים השונים, והעובדה שכולנו מנהלים חיים שלמים ב'זמן נברא אך לא היה'. חשוב לי שכל ספר יהיה שונה מאוד מקודמו, ומזה שיבוא אחריו, אבל עדיין אני שואף להישאר נאמן לתחומי העניין שלי".
