"הקריאה": שיחה לא מזוהה
האם הסרט "הקריאה" בכיכובה של האלי ברי הוא דרמת מתח או מותחן אימה? לא בטוח אם הבמאי בראד אנדרסון בעצמו הכריע בסוגייה, אבל זה לא מונע מהעלילה להיות אפקטיבית דיה
"הקריאה" ("The Call") הוא מותחן המתנדנד בין שתי מגמות - דרמת מתח ריאליסטית ומותחן אימה. דרמת המתח הריאליסטית כוללת הצגה של מרכז החירום של מספר החירום 911, בני האדם הנורמטיביים והמקצועיים המאיישים אותה, והצגה אמינה של דילמות וקשיים פסיכולוגיים הנובעים מאופי העבודה. מנגד, ישנם גם אלמנטים של מותחן אימה, שבו ההיגיון המעוות של ההתרחשויות והפעולות אותן נוקטות הדמויות מקדם את האפקט המסויט אליו חותר סוג סרטים זה.
עוד ראיונות, כתבות ומבצעים מיוחדים - בעמוד הפייסבוק של ynet
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
שני כיוונים אלו בהחלט יכולים לעבוד ביחד בתמהיל הכולל מידות שונות של מציאות ואימה, אך כאן השילוב לקוי. "הקריאה" הוא סרט מתח מספק, שעובד היטב בשני השלישים הראשונים שלו, שבהם האופי המסויט של סיטואציית החטיפה של נערה צעירה מוכל בתוך המסגרת הריאליסטית. בשליש האחרון יש שינוי מגמה המנתק את העלילה מהמרחב בו הוא התרחש עד שלב זה, ובהזדמנות זו נעלם שיקול הדעת של הדמות הראשית. כאשר המתח אמור להיות בשיאו, האמינות נפגעת ותחושת האימה הופכת לפחות אפקטיבית מהמתח שהושג עד כה.
בכוורת עובדת גברת
ג'ורדן טרנר (האלי ברי) היא מרכזנית ב"כוורת" - מרכז הפניות למוקד החירום 911 של לוס אנג'לס. "כוורת" על שום ההמולה הבלתי פוסקת שמתקיימת בחלל הענקי והמשוכלל, שבו מתקבל זרם אינסופי של פניות מצוקה מכל רחבי העיר.
במסגרת עבודתה היא לא אמורה רק להסתפק ברישום של הפניות אותן היא מקבלת מאנשים בשלל מצבי מצוקה (מעשי פשע, ניסיונות התאבדות, תאונות וכו'). היא משמשת כצומת של קישור והפניית המידע לשוטרים בשטח, ובמקביל מלווה ומנחה את האנשים במצב המצוקה מצידו השני של הטלפון. הטכנולוגיה שעומדת לרשותה - הטלפון, והמחשב - הופכים אותה לסוג של משתתפת פעילה בסרטי מתח שאת סופם היא לא יכולה לחזות מראש, ולעיתים היא אף לא תדע מה עלה בגורלן של הדמויות שאיתן היא שוחחה.
בתחילת הסרט היא מקבלת שיחה מנערה שזר פורץ לתוך ביתה. ג'ורדן מנסה להנחות אותה כיצד לשרוד את האירוע, אך כושלת בכך ונאלצת לשמוע מפי הרוצח שהיא כשלה במשימתה. לאירוע זה יש השפעה פסיכולוגית ניכרת על הגיבורה שעוברת מהתפקיד של קבלת שיחות להדרכת מרכזנים חדשים. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר יתרחש אירוע החטיפה של נערה בשם קייסי (אביגייל ברסלין), היא תמצא עצמה שוב מבצעת את העבודה, בתקווה שהפעם התוצאות יהיו טובות יותר והיא תשיג את השיקום הפסיכולוגי שלו היא נזקקת.
בדומה לסרטים כמו "תא טלפון" (2004) של ג'ואל שומאכר, או "קבור" (2010) של רודריגו קורטס, זהו סרט שמרביתו מתנהלת בטריטוריה סגורה (במקרה זה שתיים), כשמכשיר הטלפון מהווה את הכלי המרכזי ליצירת הקשר ולהנעת העלילה.
אנו זוכים להכיר את הפרוצדורות של קו החירום, ולראות את מהלך התיאום המורכב הנדרש באירוע החטיפה המתפתח. גם אם הבמאי בראד אנדרסון והתסריטאי ריצ'ארד דובידיו לא סומכים מספיק על תבונתו של הקהל, ומספקים בצורה ישירה מדי את ההסברים לגבי פרוצדורות אלו, זוהי עדיין זווית מעניינת לבניית מתח שהסרט יכול היה לנצל טוב יותר.
בתנועה המתמדת בין ג'ורדן לקייסי - בעוד האחרונה כלואה בתא המטען של מכונית החוטף - יש דינמיקה פסיכולוגית אמינה (גם אם לא מורכבת במיוחד), המבוצעת היטב על ידי שתי השחקניות הראשיות. המישור השני של תפעול הכוחות בשטח, ושל המידע המגיע מאזרחים, והמוסיף לתהליך האיתור והמרדף אחר מכונית החוטף, תורם לאינטנסיביות זו.
היתרון של דרמת המתח הריאליסטית טמון ביכולתה להציג דמויות מורכבות, וסיטואציה שבאמת מאפשרת להפתיע את הצופים באירוע עלילתי לא צפוי. כך אירוע מקרי של עובר אורח שהופך לחלק מסיטואציית החטיפה יכול להתפתח לכיוונים לא צפויים (דבר שבמידה רבה אכן קורה).
לעומת סוג סרטים זה, מותחן האימה פועל בתבניות, בדרך כלל צפויות, שלא לומר ריטואליות. התנועה מתמהיל עם דומיננטיות של ריאליזם לדומיננטיות של אימה הופכת את חלקו האחרון של הסרט לפחות מעניין. נדמה כי האופי האמין של שתי הנשים משתנה בחלק זה, והפעולות שאותן אחת מהן מבצעת לוקות באופן ניכר בסבירותן והיתכנותן.
אנדרסון הוא מקצוען שמפגין כישרון לא עקבי. ברקורד שלו סרט אימה פסיכולוגי עוכר שלווה כמו "המכונאי" (2004) אבל גם את מותחן האימה הפוסט אפוקליפטי והמטופש "העלמות ברחוב 7" (2010). בעבודתו בטלוויזיה הוא ביים פרקים ספורים בסדרות משטרה ריאליסטיות ואיכותיות כמו "הסמויה" ו"המגן", אך גם הרבה לביים בסדרה "פרינג'" שעוסקת ביחידת FBI הפועלת ביקומים מקבילים. כאחד מסרטיו היותר מוצלחים של אנדרסון, "הקריאה" היה נשכר מהיצמדות לסוג אחד ויחיד של סרט מתח.
