"הייתי אחותו הקטנה ופתאום הפכתי לגדולה ממנו"
רחלי שרעבי היתה רק בת 6 כשקצין העיר דפק בבית המשפחה והודיע להם שגילי נהרג באסון המסוקים. 16 שנה אחרי, היא חוזרת ללילה ההוא במסגרת הסרט התיעודי "לגדול עם הזיכרון". "כשהתחתנתי הרגשתי צורך להתייעץ איתו", היא אומרת
ב-4 בפברואר 1997, צפתה רחלי שרעבי בטלוויזיה יחד עם אמה. אלה היו שעות ערב מאוחרות בבית המשפחה ברחובות. הילדים הנוספים לא היו בבית. האם קיפלה כביסה ורחלי בת ה-6.5 עמדה ללכת לישון, כשלפתע הופיע על המסך מבזק חדשות מבהיל.
יום הזיכרון 2013: משדרים מומלצים
לפי הדיווח הראשוני, שני מסוקי יסעור של חייל האוויר התנגשו מעל עמק החולה, בזמן שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומיחידות נוספות למוצבי צה"ל בדרום לבנון. אחיה של רחלי, גילי, היה אמור לעלות על המסוק ערב לפני, כך שלא היתה סיבה לחשוש שאולי קרה משהו. ובכל זאת, האווירה בבית הפכה לחוצה עד שהאם החליטה לנסות לתפוס את בנה או מישהו אחר מהיחידה שלו, שיוכל לאשר שהכל בסדר.
מה היתה מערכת היחסים שלך ושל גילי?
"היה בינינו הפרש של 14 שנה, אבל הייתי מאוד קרובה אליו, יותר משלושת האחים האחרים שלי. הוא היחידי שרצה שאשן איתו בחדר כי לא היה לי חדר לבד. הוא היה מחבק אותי בלילה כשהייתי קטנה, לוקח אותי למעון בבוקר, ומעולם לא אמר לי לצאת מהחדר שלו כשהגיעו אליו חברים. עד היום אני בקשר איתם. הם קופצים לבקר ובאים להתארח בשבתות".
את זוכרת את היום שנודע לך שהוא נהרג?
"לא ממש הבנתי מה קורה. כשהתעוררתי, כולם עמדו בחדר והסתכלו על התמונות שלו. שאלתי מה קרה ואמא שלי שלחה אותי למטפלת שלי שחיכתה לי יחד עם פסיכולוגית בחדר אחר. היא ביקשה שאצייר את מה שאני חושבת עליו, אז ציירתי שני מסוקים ופיצוץ בשמיים. הפסיכולוגית אמרה לי לעצור הכל ולהסתכל עליה. ואז היא שאלה אותי אם אני מבינה שלא אראה יותר את גילי. לא ידעתי מה לענות על זה כי איך אפשר להכיל מושג של נצח בכלל?, במשך הרבה מאוד זמן לא הצלחתי לעכל את זה. חיכיתי שיגיע, שיביא לי הפתעה כמו שהוא היה עושה כל הזמן. במשך השנתיים הבאות לא יכולתי לישון לבד בלילה. זו הייתה תקופה לא פשוטה. היה לי קשה לראות את ההורים שלי בוכים כי אז הייתי בוכה בעצמי".
להלוויה הלכת?
"היה לי קשה ולא רציתי בהתחלה. היא נעשתה בשעות הערב, ומאוד פחדתי מהעובדה שהולכים לירות בה מטח כבוד לזכרו. אמא שלי התעקשה ואחרים אמרו לי שאתחרט על זה כל החיים, אז בסוף הלכתי. הגעתי עם ההורים שלי כשאבא שלי, איש בריא, היה בכיסא גלגלים כי הוא לא יכול היה ללכת מרוב צער. כולם בכו, ואני לא הייתי ליד המשפחה שלי. בשלב מסוים נכנסתי חזרה לרכב כדי לא להיות קרובה ליריות. ההתמודדות שלי הייתה אחרת בגלל הגיל. כשאני התחלתי לעכל את מה שקרה, כולם כבר היו במקום אחר, ואני נשארתי לבד".
בכיתה ז' פנו לרחלי יוצרי התוכנית (בבימויה של שרון פאיס ובהנחיית איתי שגב) ושאלו אותה אם תסכים לספר על גילי. רחלי, שראתה במהלך השנים איך האחים הגדולים שלה (בני ה-32, 39, ו-43 כיום) מספרים על האח האהוב במקומות שונים, החליטה שהיא רוצה להיות זו שתעשה את זה הפעם. "שמחתי שהם פנו אלי כי המהות של השכול היא להתמודד עם זה, ואת הדבר הזה צריך גם להעביר הלאה", היא מספרת.
מה השתנה אצלך בחיים מאז הצילומים הקודמים?
"התחתנתי וזה היה אירוע משמח. כל ההכנות לא היו קלות, כי הרבה פעמים הרגשתי צורך להתייעץ עם גילי ולשאול אותו מה כדאי לעשות. גם היה לי קשה לעבור אותו פתאום בגיל. הייתי אחותו הקטנה ופתאום הפכתי לגדולה יותר ממנו, זה מוזר. בערב של החתונה בכיתי המון אבל לא מצער, אלא בגלל שמאוד התרגשתי. ראיתי את כל האחים שלי רוקדים מולי וזה הציף אותי. מצד אחד הרגשתי את החוסר שלו ומצד שני הרגשתי שהוא שם".
את חושבת שהוא היה שמח שהשתתפת בתוכנית?
"כן, כי הוא היה רואה מה יצא מהתהליך הזה ואיך התמודדתי. ניסיתי להעביר את מי הוא היה גם בחיים: אדם שמח וחברותי. זה משהו שאני רוצה גם להעביר הלאה כדי שיזכרו אותו, והתוכנית הזו הייתה סגירת מעגל. אם כשהאסון קרה לא שאלתי שאלות, ולפני חמש שנים הייתי בשלב ששאלתי 'למה זה קרה לו', אז היום אני פשוט מקבלת את הדברים ויכולה להתמודד איתם. זה הדבר הכי חשוב שהשתנה בשבילי מאז שהתחלנו עם התוכנית".
