ילד אחד, שני קברים ימינה

יום הזכרון, בשבילי, הוא יום של מספרים. יום של חישובים.

במקום שברי אותיות ושאריות של מילים - מתרוצצות אצלי בראש ספרות כבדות, כהות, שמתנגשות לי בשגרה ומנפצות אותה. אני עולה על אוטובוס מתל אביב לעפולה, לאזכרה של בני הדודים שלי, האחים עמית ואביעד עקירב, ועסוק בלחשב את זמן הנסיעה המדויק, כדי שחס וחלילה לא אפספס את הצפירה. אותה צפירה שבכל שנה נעשית רועמת יותר, צפצפנית יותר, צורמת יותר - ועדיין, לא מצליחה לעולם להתעלות ולהתגבר על קול הבכי החנוק של אמא שלי.

אני נכנס לבית העלמין ומיד מחפש את התחנה שמחלקת בקבוקי מים. לא כי חם לי ולא כי אני צמא, פשוט כי אני חייב להחזיק משהו ולהתעסק איתו בידיים, אחרת הן יתחילו לרעוד ולהשתולל מכאב. אני מתחיל

את הדרך הקבועה לקברים של בני הדודים שלי ומנסה להיזכר ולחשב: שני קברים ימינה מהקבר של איתי או שני קברים ימינה מהקבר של רועי? אני תמיד מתבלבל.

אני מבקר בקבר של עמית ואז בקבר של אביעד, תמיד לפי הסדר הזה. 7 מטרים, זה המרחק המפריד ביניהם (וזה גם המרחק עליו כתבתי כאן ביום הזכרון של לפני שנתיים). אני עומד מול המצבות ומתחיל לחשב עפ"י תאריכי הלידה, בן כמה אביעד צריך היה להיות היום.

קצת יותר גדול ממני. ועמית... לעמית כבר בטח היו 3 ילדים לפחות, וגם בחלומות הכי שחורים שלו הוא לא היה מתאר לעצמו שיכול להישאר לו רק אחד, ממש כמו שנשאר לאבא שלו, עזרא ולאמא שלו, גילה.

ואז מתחילה הצפירה. אני נושם עמוק, משתדל לא לזוז, אבל דווקא אז איזה זבוב מעצבן מחליט להתיישב לי על האוזן. הוא הולך ובא. הולך ובא. אני לא מסתכל לאף אחד בעיניים, סופר אחורה ומקווה שייגמר כבר, כי ברור לי שממש תיכף יזחל אליי הבכי הזה של אמא שלי, שגם השנה לא איכזב וניצח בנוק-אאוט את הצפירה. היא מחזיקה לי את היד חזק, חזק מדי, ואני יודע שלשבריר שניה קורע, היא חושבת לעצמה - מה אם אני הייתי זה שמתחת לשמיכת השיש.

טקס הנחת זרים. זר ועוד זר ועוד זר. אני סופר וסופר. עגולים ואסתטיים ועקורי קוצים, ואני חושב לעצמי שקיבינימט, אין יום שיותר מתאים לקוצים מאשר היום הזה, אז מי זה שמעיז לעקור אותם ומה הטעם בכלל, כי גם ככה, איך אפשר להרגיש את הדקירה שלהם בתוך ים הכאב הזה.

והנה מתחילים הנאומים. 9 פעמים המילה גיבורים. 7 פעמים המילה נשמה. 6 ציטוטים מתהילים. כל כך הרבה מילים ריקות, ובא לי להביא את הנואמים לבית של דוד שלי עזרא בלילה, שיראו איך הוא יושב בדממה כבר שנים בגינה הקטנה שלו, סופר בדלים במאפרה ומחכה לבנים שלו, ואולי יבינו את כוחה של שתיקה.

מימין: אביעד עקירב ואחיו, עמית עקירב, שנפלו על הגנת המולדת

והנה נחיל של אנשים, אולי 40 ומשהו, עומדים בטור כדי לנחם, לאמץ את הפרצוף הכי אמפטי שלהם ולמלמל תוך כדי הנהון: "שלא תדעו עוד צער, שלא תדעו עוד צער..." ודוד שלי עזרא רק יושב שם עם כובע מצחייה לבן של חברת חשמל, לוחץ לכולם את היד, וזה מרגיש כמו קבלת אורחים בחתונה גדולה, רק שאף אחד לא אומר "בקרוב אצלכם".

והמספרים ממשיכים לרוץ לי בראש, כמו באוטוסטרדה שחורה ומשוגעת - 7. זה היה הגיל שלי כשהודיעו לי על עמית, והקאתי באמצע הסלון. 19. זה היה הגיל שלי כשהודיעו לי על אביעד, וחשבתי שעובדים עליי. מאות קברים מפוזרים, תיכף כבר נגמרת האדמה. 12 ק"ג בורקסים, נקווה שזה יספיק לכולם, בשנה שעברה נשארו המון מיותרים ודודה שלי גילה סידרה בקופסאות קרטון שמנוניות ושלחה איתנו הביתה כי אצלה לא נשאר מי שיאכל. 34 מעלות. קצת יותר מלפני שנה. קצת פחות מלפני שנתיים. 12 משפחות חדשות הצטרפו למשפחת השכול, הביטוי המעצבן הזה, כאילו זה איזה מועדון חברים אקסקלוסיבי שמשלמים עליו את המחיר הכי יקר בעולם.

ואני יודע שדוד שלי עזרא עסוק גם הוא במספרים, והוא מחשב בלב, כמה עוד ימי זכרון כאלה לעזאזל הוא יצטרך לעבור, כמה בדלים של סיגריות עוד ייערמו במאפרה שלו בלילות של המתנה, כמה חטאים הוא כנראה צבר בחיים הקודמים שמגיעה לו כזאת מציאות, כמה אנשים הבטיחו לבוא לבקר גם אחרי יום הזכרון אבל אף פעם לא הגיעו, כמה פעמים בדיוק הוא אמר כבר קדיש על עמית, כמה

 עמודים נשארו לאביעד כדי לסיים את הספר שלא הספיק, כמה הוא אוהב את הילד שנשאר לו, אסי, שרק הוא מתעקש לקרוא לו אסף, וכמה עוד שנים יעברו, למען השם, עד שהוא יזכה ליפול על צווארם של הבנים שלו, לחבק אותם חזק ולא לעזוב.

ואני חוזר הביתה לזיקוקים ופטישים מפלסטיק וחוטי ספריי צבעוניים, והמספרים שהתרוצצו לי בראש, מפנים את מקומם בחזרה למילים ולאותיות ולשיגרה, ופתאום זה בסדר שלפרחים אין קוצים, אני לא בגיל 7 ולא בגיל 19, אני לא צריך בקבוק מים ביד, ואין בורקסים או כובע מצחייה לבן של חברת חשמל, אני לא סופר שום דבר ולא מחשב שום דבר, אבל דווקא אז, איזה זבוב מעצבן מחליט להתיישב לי על האוזן. הוא הולך ובא. הולך ובא, ומזכיר לי, בין כל החגיגה, שאיפשהו בעפולה, בגינה הקטנה שלו, יושב עכשיו עזרא, סופר בדלים במאפרה, ועדיין מחכה לבנים שלו.

נעם חורב הוא פזמונאי, זוכה פרס אקו"ם.