זה לא האמסטף, טמבל

האחריות היא שלנו, מגדלי הכלבים / מנוחי לוי

מדי פעם עולה לכותרות ידיעה אודות תקיפת כלבים. "הקורבנות" עשויים להיות בני משפחה, חברים, המבקרים במתחם בו אנו גרים, עוברי אורח, דוורים, אנשי עירייה ונותני שרותים שונים ועוד. כלב שנושך הוא לרוב אינו מאוזן דיו כדי לחיות במתחם הפרטי בו אנו חיים או במרחב הציבורי העירוני שסביבו.

התפישה כי "לי זה לא יקרה" מותירה אותנו המומים, מופתעים, בעיקר מפני שיקירינו ההולך על ארבע, ייאלץ לבלות בהסגר עשרה ימים ובנוסף יש קנס ובעיקר, אימת התביעה הרובצת בפתח ונלווית לחבילה.

(צילום: אורי גרון)

אנו מהמרים על בריאותם של הסובב לנו. אנו המגדלים, איננו מבינים את האחריות האישית והציבורית שכרוכה בגידול כלב. כלב שמעל ל-15 קילוגרם הוא כלב חזק ומחייב התייחסות רצינית בגידול ואילוף.

אנו המגדלים הם אלה שאחראים לא רק לסובב, אלא גם לחיית המחמד אותה אנו מגדלים ועליה אנו צריכים לשמור מכל משמר, שמא תידרס, תורעל, תרדוף אחרי חתול או כלב, תסתבך בקטטות ותסבול מפציעות קלות או קשות, כך שעקירת עין לאחר שנפגעה מציפורון מחתול או משן כלב לא תהפוך לעניין שבשגרה.

החוק המדבר על כלבים גזעיים מקטלג אותם ובעצם מתיר את דם הציבור לתקיפות כלבים וגזעים שאינם מוגדרים כחוק כמסוכנים. כלבים שאין חובה לשים לב אליהם והם "רשאים" לכאורה לנשוך, כי אינם מוגדרים כמסוכנים. 

זו תפישה מסוכנת המתירה פירצה לפורעי חוק ומותירה את האזרח הרגיל אדיש לאחריות שרובצת עליו מעצם גידול ואחזקת כלבים שאינם מופיעים ברשימת הכלבים המושמצים ומוגדרים כ-"מסוכנים".

(צילום: אורי גרון)

ישנה התפתחות חברתית מעניינת שלא נותנים עליה את הדעת ביחסי הגומלין - התקשורת בין האזרח וחיית המחמד - והיא נוגעת לתקיפות ולנשיכות כלבים.

ככל שגזע זה או אחר מושמץ באמצעי התקשורת, שלרוב אינה מומחית בכלבים ומחפשת רייטינג מטבעה, הפניקה תגיע לרחוב ותגרום לכלב בעל אישיות גבולית, מכל גזע, מעורב יותר או פחות, לבצע תקיפה.

לדעתי, אם מחר יחליט כלי תקשורת לפרסם כי רועה גרמני הוא בעל יצרים קדמוניים של חיית טרף, ומחובר מבחינה ויזואלית וגנטית לזאב שיעורר את פחדינו הקמאים, הרי שהכלב הזה היה נושך ותוקף הרבה יותר. מדוע? כי נוצרה סביבו תכונה רבה של פחד ופאניקה מצד הציבור שחושש להיות בסביבתו מחשש לנשיכה.

התוצאה: גזע הכלבים המסויים יסבול מחוסר חשיפה לבני אדם, כולם ירחיקו את ילדיהם או משפחתם ממנו וכך קצרה הדרך להפוך כלב למסוכן מאין כמותו, אחוזי התקיפה של הכלב כלפי בני האדם היו עולים והדבר יכול לקרות בקלות גם לגזעים אהובים כמו הלברדור, הגולדן רטריבר שנחשבים לשלווים ואוהבי אדם.

צריך לזכור שלכל הכלבים המעורבים והגזעיים כאחד, יש את אותה גנטיקה בסיסית ומתפקדים על ידי קוד התנהגותי דומה. לכן מוטלת עלינו החובה לשים דגש בתקשורת על גישה מאוזנת כלפי נשיכות של כלבים, ולא להגיב בפאניקה שאינה משרתת את האזרח הרגיל.

עלינו כמגדלים ומאמצים, מוטלת החובה לעצב את התנהגות הכלב אותו אנו בוחרים להכניס לחיינו או להתאימו לסביבה של חיי עיר "צפופים ומלחיצים".

מנוחי לוי, בעל וותק של 35 שנה באילוף כלבים, מייסד "הגישה הדיאלוגית לאילוף כלבים" ומאלף לאיכות חיים עירונית עם כלבים

האצבע על ההדק / עו"ד יונתן שפיגל

בעקבות אירוע תקיפת הילדה בבאר-שבע על ידי אמסטף, שוב עלה לכותרות נושא הכלבים הכביכול מסוכנים ונשמעות קריאות פופוליסטיות בדבר מסוכנותם של כלבים מגזעים מסויימים, במקום להתמקד בשאלה האמיתית והחשובה – מי אחראי לבעיה ואיך מטפלים בה באופן אמיתי ויעיל.

הגיע הזמן שנפנה את האצבע המאשימה לכיוון הנכון – למשרד החקלאות והשירותים הווטרינריים, אשר מחדליהם מלטפל גם בנושא זה, גורמים לפגיעה אנושה בבעלי החיים ובציבור הרחב. כלב הוא לא חיה מסוכנת. בעליו של הכלב והגורם שאמור לפקח עליו – הם אלו שעשויים להיות מסוכנים.  

בואו נתחיל קודם כל מנקודת המוצא החשובה ביותר – אין כזה דבר כלב מסוכן. יש רק אנשים מסוכנים. כל כלב שמוחזק על ידי אדם בלתי אחראי, יכול להפוך לכלב מסוכן, בין אם מדובר בפינצ'ר ובין אם מדובר ברוטוויילר.

(צילום: אורי גרון)

אין ספק שהנזק שיכול לגרום רוטוויילר גדול מהנזק שיכול לגרום פינצ'ר, אבל כל עוד נחשוב שהבעיה היא בכלבים ונטפח את מיתוס ה"כלבים המסוכנים" כביכול, נפספס את הבעיה. והבעיה היא שבמדינת ישראל הגורם שאמור לפקח על התחום הזה, ולדאוג לכל ההיבטים שלו, לרבות להיבטי החינוך והאכיפה הכרוכים בו, פשוט ישן בשמירה כבר 20 שנה. ניחשתם נכון – משרד החקלאות והשירותים הווטרינריים. 

כיום, הרבעה וסחר של כלבים המוגדרים כ"מסוכנים" נעשית לעיני כל ובאין מפריע, למרות שהדבר אסור על פי החוק. משרד החקלאות, באמצעות השירותים הווטרינריים, אחראי לאכוף את כל החוקים שקשורים להחזקת כלבים במדינת ישראל. ניגודי עניינים, בעיות מבניות עמוקות, חוסר מוטיבציה לאכוף את החוק, המנעות מהקצאת כח אדם ומקידום חקיקה ותקנות – למרבה הצער אלו המאפיינים המרכזיים של הטיפול של משרד החקלאות בנושאים הקשורים לבעלי חיים.

משרד החקלאות גם מפקח על הווטרינרים העירוניים, שאמורים לאכוף את חוקי הכלבים המסוכנים ולפקח על המחזיקים בכלבים אלו, אולם מאז חקיקת החוק נמנע משרד החקלאות מלהקנות לווטרינרים העירוניים את הכלים המינימליים שיאפשרו להם להתמודד עם תופעות אלו, ומותיר אותם ללא כל יכולת אמיתית לבצע אכיפה אפקטיבית.

"תנו לחיות לחיות", למשל, מעבירה למשרד החקלאות דרך קבע אינספור תלונות על סחר והחזקה בלתי חוקית של כלבים, לרבות של פיטבולים ואמסטפים, אולם משרד החקלאות לא מטפל בתלונות אלו. בסופו של דבר כולנו נפגעים מאוזלת יד זו של משרד החקלאות, הן הכלבים והן בני האדם שנופלים קרבן לתקיפות על ידי כלבים.  

(צילום: אורי גרון)

כך, לדוגמא, חלה על בעליו של כל כלב החובה להוציא רשיון שנתי להחזקת הכלב. על בעלי כלבים כדוגמת פיטבולים ואמסטפים חלה אף החובה לעקרם ולסרסם ולהמנע מלהרבותם ולמכור את צאצאיהם.

אולם מכיון שמשרד החקלאות לא פועל על מנת להבטיח כי חוקים אלו יאכפו, קיימת בישראל תעשייה ענפה וגלויה לעיני כל של הרבעה וסחר של כלבים אלו, אשר נופלים קרבן לעיתים קרובות לאנשים המתעללים בהם ואף משתמשים בהם בקרבות כלבים, לכאלו המאלפים אותם להיות תוקפניים, או לכאלו שסתם מזניחים אותם ונוהגים בהם בצורה רשלנית ומחפירה.

בעוד שהנפגעים העיקריים הם הכלבים, לעיתים קרובות נפגעים מכך גם בני אדם, כמו שמוכיח מקרה תקיפת הילדה שהתרחש אתמול. למרבה הצער, רק כאשר נפגע אדם קמה זעקה ציבורית.  

עו"ד יונתן שפיגל, עובד בעמותת "תנו לחיות לחיות"