מחכים שימותו? למה רופאים נמנעים מטיפול בקשישים
הטיפול בהם דורש זמן רב, הבעיות שלהם מורכבות והם גם לא יהפכו שולחנות ויעשו בלגן. התוצאה: חולים קשישים נדחקים לא פעם לסוף המסדרון וזוכים ליחס רק אחרי שעות ארוכות של התעלמות. 2 תביעות רשלנות במקרים שהסתיימו במוות מאירות תופעה שלא מרבים לדבר עליה: אפליה נגד זקנים בבתי החולים
"אנחנו בטוחים שאם אמא שלנו הייתה צעירה יותר, ההתייחסות אליה בחדר המיון ובמחלקות הייתה רצינית יותר, הטיפול בה היה מהיר יותר והיא הייתה נשארת בחיים. מה שגרם למותה בטרם עת זו ההתייחסות המבישה של צוותי חדר המיון, ולא רק הם, לקשישים. רואים אישה מבוגרת, אז לא ממש ממהרים לטפל בה."
- רוצים לקרוא את כל החדשות במקום אחד? היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet
את הדברים הקשים האלה אומרים בני משפחתה של ר' בת ה-75 שהגישו תביעה נגד בית החולים שבו נפטרה באשמת רשלנות. בימים אלה, כשבתי החולים קורסים תחת הטיפול בגל החולים - הגיע הזמן להפנות זרקור אל תופעה שלא מרבים לדבר עליה: אפליית קשישים בבתי החולים. לתחושות הקשות של קרוביה של ר' מצטרפים גם בני משפחתה של מרים אליהו בת ה-74 שנפטרה - כך מאשימים ילדיה, בעקבות טיפול רשלני. "גם להורה בן 100 מגיע מלוא היחס הרפואי," הם אומרים בכאב.
עוד כתבות בערוץ הבריאות :
- שפעת בגיל השלישי: טיפול הומאופתי שעוזר
- הורים קשישים: כך תדאגו שהתזונה שלהם בריאה
- ה-CDC: חיסון השפעת לא יעיל בקשישים
"אם אתם חושבים שלא טיפלו בהורה המבוגר שלכם במלוא תשומת הלב שמגיעה לו, אל תהססו להתלונן, לתבוע, להתריע. רק ככה הצוות ילמד את הלקח. אין חלילה החלטה מערכתית או פרי יוזמה מקומית להשאיר מטופלים קשישים לסוף התור. לצערי, בפועל זה כן קורה - ויותר מדי פעמים," אומר מנהל מחלקה וגריאטר, המבקש להישאר בעילום שם.
"ככל שעולה הגיל, כך מתרבות לא פעם גם המחלות. כשקשיש כזה, המוגדר 'חולה ,'מורכב מגיע לחדר מיון, על הצוות להתייחס לשלל מצוקותיו הרפואיות. זה אורך זמן רב ומצריך התייעצויות עם כמה רופאים בו־זמנית. וכך, במציאות של חדרי מיון עמוסים, מיעוט כוח אדם ומצוקת מיטות, עלולים לא פעם 'לדחוף' חולה קשיש לסוף התור או המשמרת. האם זה בסדר? ממש לא. האם אפשר להבין את זה? במידה מסוימת, כן. האם אפשר לשנות את יחס הצוות לקשיש? בוודאי."
"התרשלות רפואית כנגד קשישים היא תופעה מצערת ורווחת," טוענת גם עו"ד טלי טרייבנד שמייצגת את שתי המשפחות שסיפורן הוזכר בתחילת הכתבה. "מדובר באוכלוסייה חלשה, הזוכה לעתים ליחס מזלזל מצד המערכת הרפואית עד שפעמים נדמה, כפי שעולה מהתביעות שבהן אני מטפלת כי גורמי הרפואה השונים אינם מתאמצים די הצורך בטיפול בקשישים. הבעיה מונצחת, כי עורכי דין רבים מסרבים לטפל בתביעות רשלנות כנגד קשישים בשל הפיצוי הנמוך. את המעגל הזה צריך לפרוץ על ידי חקיקה לפיצוי מוגבר בתביעות כאלה."
במחלקה לא מיהרו
,75 ,'ר אישה פעילה ועצמאית, נתקפה באחת השבתות של ינואר 2009 בכאבי בטן קשים שלוו בהקאות ובשלשולים. "אמא התקשרה אלינו וישר נסענו אליה," מתארים ילדיה. לאור חומרת מצבה הזמינו הבנים ביקור בית שבמהלכו ביצע הרופא בדיקת א.ק.ג שתועדה כתקינה, ואף נתן לאם זריקת פרמין להרגעת ההקאה. "הרופא אמר לנו שככל הנראה מדובר בקלקול קיבה, אבל אם מצבה לא ישתפר הוא יעץ לנו לפנות אותה לחדר המיון," מספר בנה.
כמה שעות מאוחר יותר הורע מצבה ובשעה שתיים וחצי בצהריים היא התקבלה, כך על פי כתב התביעה, בחדר המיון של בית החולים לגליל המערבי נהריה. אחרי שנבדקה פעמיים סיכמה הרופאה התורנית את מצבה: "מאתמול בערב סובלת מכאבי בטן. מהבוקר הקאות, שלשולים מרובים עם ריח לא טוב. כאבי הבטן גברו."
היא טופלה במשככי כאבים והועברה לאשפוז במחלקה פנימית. בדו"ח קבלתה נכתב: "כאבים ברום הבטן, הקאות תוכן הקיבה. תוך כדי בדיקה הופיעו הקאות בצבע משקע קפה. הוכנסה זונדה. לחץ דם: ."215/103
"רק בדיעבד נודע לנו שהקאה בצבע כזה מיד מחשידה על הימצאות דם מעוכל בקיבה," אומר בנה. "זה היה חייב להדליק אור אדום אצל הצוות שטיפל באמא, שהיה צריך לערוך לה מיד בדיקות שהיו מלמדות על מצבה החריף, אבל כיוון שמדובר בקשישה, הם לא מיהרו לשום מקום. במקום להתאמץ הם רק שיערו אבחנה ואמרו לנו שכנראה יש לה דלקת בלבלב ושלמחרת יבצעו גסטרוסקופיה."
מצבה של ר' המשיך להיות קשה. ערכי הסוכר ולחץ הדם שלה האמירו, ומספירת כדוריות הדם הלבנות עלה חשד חד-משמעי לזיהום. "אמא, שהייתה בהכרה מלאה, המשיכה להתלונן על כאבים בלתי נסבלים. לצערנו, איש לא לקח אותם ואותה ברצינות. בלילה היא התקשרה אליי ובבכי ביקשה שאגיע כי היא סבלה מכאבי תופת ואמרה שלא מתייחסים אליה בכלל," מתארת בתה.
לדבריה, כבר מהמסדרון המוביל למחלקה הפנימית נשמעו הזעקות של אמה. רופא שאליו פנתה מיהר להרגיעה במשפט
המפייס שאין מקום לדאגה וכי בבוקר יחליט הצוות על המשך הטיפול בה. בינתיים קיבלה ר' אנטיביוטיקה. אך גם למחרת לא חל כל שיפור במצבה. לדברי בתה, היא אף החלה לסבול מעצירת שתן אבל רק כעבור כמה שעות עברה סקירת סי־טי, שהדגימה הימצאות קריש דם בעורק הראשי של המעי. בשלב הזה הועברה ר' למחלקה כירורגית ובתוך שעות ספורות נותחה. בדו"ח הניתוח, המצורף לתביעה, נכתב: "נמקים של כל המעיים, לא בוצעה פעולה."
"אנחנו המתנו בחוץ," מתארת הבת. 20" דקות מתחילת הניתוח יצא אלינו בפתאומיות רופא, ולתדהמתנו אמר לנו שיש נמק מוחלט של המעיים שפגע כבר בלבלב ובכבד, ושלצערו כבר אי אפשר להציל את אמא." מורדמת ומונשמת הועברה ר' ליחידה לטיפול נמרץ, ושם נפטרה.
בחוות דעת מומחה שצורפה לתביעה כותב פרופ' אריה דורסט, לשעבר מנהל מחלקות כירורגיות בבתי החולים ביקור חולים והדסה עין-כרם: "מצב של כאבי בטן דורש ומחייב התייעצות עם מנתח כבר בשלב הבדיקה בחדר המיון. במסמכים הרפואיים שנבדקו על ידי לא נמצאה עדות לבדיקת בטן על ידי מנתח. יש לציין שלא נמצא דיון באבחנה מבדלת של מצבים דחופים שיכולים לגרום לכאבי בטן, כגון חסימת מעיים או חסימת עורק. גם כאשר נעשית האבחנה קיימת סכנת חיים למטופלת, אך סיכויי ההישרדות וההצלחה משתנים לטובה. לדעתי, ניתן וצריך היה לחשוב ולחשוד בסתימת עורק בשלב מוקדם יותר, לבצע סי־טי אנגיו שהיה מדגים את הבעיה, ולהתערב מיד באופן כירורגי. אז היו מרבית הסיכויים להצלת המטופלת."
תגובת בית החולים נהריה: "המנוחה אושפזה עקב כאבי בטן. תוך כמה שעות מרגע הגעתה נערכו בירור מקיף, הדמיה ובדיקות מעבדה. בנוסף, נבדקה על ידי כירורג ונותחה למחרת היום. המנוחה נפטרה יממה לאחר הניתוח שעברה. המקרה נדון בבית משפט והסתיים בהסכמת הצדדים בהליך גישור."
שילמדו את הלקח
גם ילדיה של מרים אליהו ז"ל חושדים שהרשלנות לכאורה בטיפול בה מקורה בזלזול הנובע מגילה המתקדם. "אמא הייתה בת ,74 והוגדרה חולה מורכבת הסובלת מכמה מחלות קשות שכללו כשל כלייתי שחייב דיאליזה, מחלה חסימתית של דרכי הנשימה ופרפור פרוזדורים התקפי," מתאר בנה. עם הרקע הקשה הזה הגיעה אליהו בגפה למרפאת נפרומור בטירת הכרמל, עקב חשד לדלקת שהתפתחה סביב אחד הצנתרים המשמש לחיבור מכונת הדיאליזה. מיד אחרי שטופלה בהחלפת חבישה היא יצאה מהמקום בכוחות עצמה, אך לפתע חשה ברע. היא חזרה למרפאה ובבדיקה נמצא כי לחץ הדם שלה ,99/55 וכן אובחן שלקתה בליבה.
ניידת טיפול נמרץ פינתה את אליהו לבית החולים כרמל. בדו"ח הקבלה של חדר המיון, המופיע כמוצג בכתב התביעה, נכתב":בסביבות השעה אחת הגיעה למיון. בהתייעצות טלפונית עם נפרולוג הוחלט להעבירה לדיאליזה. הייתה מחוברת לקוצב לב חיצוני בקצב של 60 לדקה."
שעה מאוחר יותר אליהו כבר חוברה למכונת הדיאליזה. במהלך הפעולה נרשם: "החולה נראית במצב קשה, בקוצר נשימה ובאי-שקט פסיכומוטורי." בדו"ח הדיאליזה עצמה, כפי שעולה מכתב התביעה, לא נמצא בשלב זה כל רישום מסודר של ערכי לחץ הדם. רופא תורן שהגיע למשמרת לא עודכן שאליהו הופנתה לבית החולים בשל בעיה לבבית, וכיבה את קוצב הלב החיצוני. "בדיעבד," אומרים ילדיה, "יתברר כי פעולה זו חרצה את גורלה ולמעשה דנה אותה למוות. מעניין אם היה מדובר באישה צעירה יותר, היה הרופא מכבה את המכשיר בקלות כזו מזעזעת," הם אומרים. כשש שעות מאוחר יותר איבדה אליהו את הכרתה, היא עברה החייאה שנכשלה ומותה נקבע.
משרד הבריאות בדק את האירוע ובדו"ח הסיכום נכתב: "בראשית הדברים יש לציין כי הרשומה הרפואית מבית חולים כרמל, חסרה. אין קרדקס (תיק חולה) סיעודי ודו"ח הדיאליזה לוקה בחסר." בהמשך כתבו חברי צוות הבדיקה: "מצאנו ליקויים בעבודת הצוות בחדר הדיאליזה,
אשר נבעו בעיקר ממצוקה קשה של כוח אדם בשילוב הצורך בטיפול במספר גדול של חולים קשים באותה העת. ניתוק המנוחה מקוצב חיצוני, שאליו חוברה בחדר המיון, נעשה בניגוד לנוהל הקיים בבית חולים וחורג מסטנדרט רפואי סביר." בפני הוועדה העיד גם הרופא הכונן שניתק את הקוצב. "עדותו הייתה מתחמקת ואף תמוהה. הוא לא זכר את החולה, לא זכר שהמשמרת הייתה קשה במיוחד, אבל אישר שלמרות שמדובר במקרה חריג, הוא לא התקשר למחלקה ולדבריו לא נערך כל דיון במחלקה בעקבות האירוע."
תגובת בית-חולים כרמל: "מרים אליהו התקבלה לבית החולים במצב של זיהום מפושט ועם הפרעה בקצב הלב. מדובר בחולת דיאליזה מורכבת מאוד הסובלת ממספר מחלות, שטופלה בכל המסירות והמקצועיות האפשרית בבית חולים כרמל. לאחר ביצוע הדיאליזה, איבחן הצוות הרפואי כי קצב הלב מתייצב והיא נותקה מקוצב הלב החשמלי. הצנתר של הדיאליזה הוצא מהחולה, מתוך מחשבה שלא הוא הגורם לזיהום. כאשר הראו המוניטורים כי הפרעת הקצב חוזרת, היא חוברה מיידית שוב לקוצב לב חיצוני. לצערנו, עקב הזיהום המפושט ולמרות הטיפול האנטיביוטי, החולה נפטרה. אנו משתתפים בצערה העמוק של המשפחה. בית החולים כרמל בודק ולומד את המקרה לעומקו. יש לציין כי המקרה נמצא עדיין בהליכים משפטיים בבית המשפט."
"ניתקו את אימא שלנו מהקוצב באותה קלות שבה מנתקים כבל משקע, ואפילו לא עשו ישיבה להפקת לקחים על האירוע החמור הזה," אומר בנה של אליהו. "בטח חשבו לעצמם: טוב, כולה קשישה. אבל אם היא הייתה צעירה בעשר שנים, נניח, גם אז היו עוברים על זה לסדר היום כאילו כלום? אנחנו רוצים שבנים להורים קשישים ילמדו את הלקח מהמקרה שלנו".
מה הם היו אומרים: "דוגמה רעה היא מחלה מדבקת" (סופוקלס). 
לפנייה לכתב/ת 
