הרילוקיישן ושברו: "הלב אמר לחזור הביתה"

ישראלים רבים חולמים על "רילוקיישן" לחו"ל ועל השכר הגבוה, התנאים המפתים וההבטחה לחיים נוחים יותר. אבל יש גם כאלה שהגשימו את החלום והעדיפו לחזור לישראל, לעתים תוך ויתור על קריירה מבטיחה ומשכורות גבוהות.

רילוקיישן - כתבות נוספות בערוץ קריירה:

• רילוקיישן: איך תדאגו להיות בחצי הנכון?
• כשהמשפחה מתוסכלת: התמודדות עם רילוקיישן
• רווקים, לאן כדאי לכם לעשות רילוקיישן?
  

לרגל יום העצמאות שוחחנו עם מספר ישראלים שעשו זאת כדי לשמוע מהם מה הוביל להחלטה, על איזה שכר ותנאים הם ויתרו, מה הם קיבלו מהחוויה וכיצד נראים חייהם מאז שחזרו לישראל?

מ-170 אלף דולר ל-17 אלף שקל 

עו"ד עמירם גיל בן ה-34, נשוי+2, התגורר במשך 4 שנים עם אשתו, אף היא עו"ד, באזור המפרץ של סן פרנסיסקו בקליפורניה. השניים טסו עם סיום לימודיהם בשנת 2005, כשעמירם התקבל לתואר שני באוניברסיטת סטנפורד. לאחר לימודיו הוצע לו לעבוד בפירמת עורכי הדין Baker & McKenzie. "לא חשבתי שאמצא את עצמי עובד בפירמה ענקית באמריקה" הוא מספר, "זה נשמע לי יותר משהו מספר של ג'ון גרישם, אבל הבנתי שזו יכולה להיות חוויה מקצועית של פעם בחיים".

בעבודתו ייעץ לחברות אמריקאיות ורב-לאומיות, בשכר שנתי של 170 אלף דולר ללא בונוסים, הטבות סוציאליות וצ'ופרים שונים. אשתו עבדה כמורה לעברית והתנדבה בעמותות. במהלך שהותם הם הביאו את בנם הבכור לעולם ועלו בהם מחשבות להישאר. "החיים שם מאוד נוחים והתאהבנו במקום במהרה", הוא מספר. "זה אזור שליו ושקט עם מזג אויר מושלם ואידיאלי לגידול ילדים".

מצד שני תמיד עלה חיסרון בולט - המרחק מהמשפחה ומהחברים. אך מה שלבסוף הניע את ההחלטה היה התחושה של גיל, כי מיצה את עצמו במקום עבודתו. "זה היה כלוב זהב", הוא מתאר. "התנאים היו טובים אבל הלב שלי לא היה שם. מצאתי את עצמי מחכה שהיום רק ייגמר. מישהו אחר היה אומר לעצמו 'תסבול בשקט ותיקח את הכסף', אבל לא הייתי מסוגל. לא היתה לי תשוקה למה שאני עושה וזה פשוט לא היה שווה את זה".

גיל, אשתו ובנם הבכור בסן פרנסיסקו. "התנאים היו טובים אבל הלב שלי לא היה שם"

בני הזוג חזרו לארץ ב-2009 וגיל המשיך לעסוק בתאגידים, הפעם במסגרת פעילות ציבורית: הוא הקים את הקליניקה לשוק ההון במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, לתמיכה בחוסכים לפנסיה ולעידוד פירוק הריכוזיות במשק. כיום כוללת פעילותו ייזום הצעות חוק והובלת קמפיינים ציבוריים בנושאים כמו עסקאות בעלי עניין, דיבידנדים ו"תספורות", לצד ייעוץ בנושאי רגולציה, יחסי ציבור וקשרי ממשל.

הניסיון שצבר בתרבות העבודה האמריקאית, עוזרים לו לדבריו בעבודתו. "למדתי סטנדרט אחר של מקצועיות", הוא מסביר. "בלי חפיפניקיות, עם רמה גבוהה של העמקה והתנסחות, ובעיקר בלי להשחית זמן על פגישות ומיילים ארוכים שבאים במקום עבודה אמיתית".

אף שגיל מרוויח כיום משכורת נמוכה בהרבה, כ-17 אלף שקלים בחודש, הוא לא מתחרט לרגע. "אנחנו מרגישים שאנחנו מגשימים את עצמנו מבחינה משפחתית, אישית ומקצועית", הוא מסביר. "פעם קראתי ראיון עם מרצה באוניברסיטה, שחזרה לארץ אחרי כמה שנים בארה"ב וסיפרה שבחו"ל היתה להם רמת חיים גבוהה יותר אבל איכות חיים נמוכה יותר. זה הסיפור של הקריירה שלי". 

עזב את קליפורניה לטובת חזון בערבה

אור יוגב בן ה-38, חי 7 שנים בקליפורניה, במהלכן השלים דוקטורט בהנדסת מכונות ומתמטיקה ועבד בתפקיד בכיר בחברה בתחום האנרגיה הסולארית. לישראל הוא חזר עם אשתו וארבעת ילדיהם לפני כחצי שנה כדי להקים סטארט-אפ בתחום האנרגיות המתחדשות בערבה.

המעבר לחו"ל התבצע בשנת 2005, זמן קצר לאחר שנולד בנם הבכור. יוגב הגיש מועמדות לדוקטורט במספר אוניברסיטאות והתבשר שהתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בקליפורניה. "רציתי לטעום מהחלום האמריקאי", הוא מספר. "המטרה היתה לעשות דוקטורט ובהמשך לרכוש ניסיון בתעשייה". השניים עברו להתגורר במעונות ואשתו, שעבדה בארץ כמורה לאנגלית, לימדה בבית ספר של ישראלים. לקראת סיום לימודיו החל לעבוד כחוקר בחברת e-solar בקליפורניה, שעסקה בפיתוחים תרמו-סולאריים.

יוגב והמשפחה. המחשבות על חזרה החלו בהריון השלישי

עם הזמן התקדם לעמדת דירקטור ועל אף שזו היתה תקופת המשבר הכלכלי, החברה פרחה ומשכורתו הגיעה לכ-130 אלף דולר בתוספת בונוס שנתי. לאחר כ-3 שנים חטף הענף זעזוע והחלו פיטורים בחברה. יוגב עבר לעסוק בבניית אלגוריתמים חכמים להשמת מודעות חיפוש באינטרנט. כשאשתו היתה בהריון השלישי, עם תאומים, התעוררו מחשבות על חזרה. "הריחוק מהמשפחה החל לחלחל והתחלנו להרגיש געגועים", הוא מספר. "ההרהורים האלה קיימים אצל כל מי שנוסע לחו"ל למטרות לימודים או עבודה, רק צריך תמריץ מספיק טוב".

התמריץ הזה הגיע בדמות רעיון שנולד כאשר חזרו מחופשת קיץ משפחתית בפאלם-ספרינג. הם עברו ליד חוות טורבינות גדולה בשעות הצהריים ויוגב הבחין כי חרף מזג האוויר הלוהט - אף שבשבת לא זזה באופן שיאפשר לייצר חשמל. בעקבות זאת הוא הגה מיזם שיאפשר להפיק אנרגיה גם מרוח וגם משמש. "הבעיה בתחנות רוח היא שמרבית האנרגיה מיוצרת בלילה", הוא מסביר. "חשבתי לעצמי שאם הטורבינות לא מצליחות לעבוד ולספק אנרגיה כשצריך, זה בזבוז משאבים".

החזון: טורבינות רוח בערבה

יוגב החל לעבוד על הפרויקט במוסך ביתו ובמקביל הציג את הרעיון למשקיעים בארץ. לפני כחצי שנה, עוד בטרם קיבל אישור למימון, לקח סיכון וחזר עם המשפחה לארץ. המעבר לא היה קל, ולא רק במובן של היעדר ביטחון תעסוקתי. "זה היה קשה ברמה האישית", הוא מספר. להעתיק משפחה בה 6 נפשות זה לא דבר פשוט. אפילו את הבית לא ראיתי לפני כן".

מי שהשקיע לבסוף במיזם היה בית ההשקעות קפיטל נייצ'ר, שסיפק מימון להקמת חברת חממה בשם AUGWIND, שיוגב משמש בחברה כמנכ"ל, וכן תשתית לביצוע מחקר במרכז הטכנולוגי לאנרגיה מתחדשת בערבה. המתקן אותו הקימה, מאפשר לאגור את האנרגיה שמייצרת הרוח בשעות הלילה, ובשעות היום לנצל אותה בתוספת אנרגיה סולארית, באופן שמגדיל את כמות החשמל המיוצר.

יוגב עובד על המיזם בביתו(צילום: אלבום פרטי)

אף שהוא מרוויח לעדותו כמחצית ממה שיכול היה להרוויח בתחום עיסוקו בארה"ב – יוגב מעיד שהוא שלם עם ההחלטה לחזור. "אלה וויתורים לא פשוטים", הוא מודה. "בחו"ל היה יותר קל. הייתי בתעשייה והיו לי קשרים, המשכורת טובה, המסים יותר נמוכים והכל יותר זול. אבל יש פה גם מניע ציוני, שהטכנולוגיה תהיה כחול לבן וייצור מקומות עבודה בפריפריה. באתי כדי להגשים חזון בתחום האנרגיה ואני לא מתחרט לרגע".

בין סטנלי פישר לציונות

ד"ר יעל הדס (41) ובעלה, כיום הורים לשלושה, נסעו ב-99' לבוסטון כזוג צעיר, כשהתקבלה לדוקטורט בכלכלה פוליטית וממשל בהרווארד. הם התגוררו שם 5 שנים, במהלכם נולד בנם הבכור. בתום לימודיה החליטה לוותר על הצעות למשרות באוניברסיטאות מעבר לים ובחרה לחזור עם המשפחה לישראל, במטרה "להכשיר את דור הכלכלנים הבא במדינה", כדבריה.

תוכנית הלימודים היוקרתית שבמסגרתה למדה, כללה גוורדיה של בכירי הכלכלנים בעולם. "הייתי בחזית המחקר", היא מספרת, "במקום שבו אנשי הכלכלה מייעצים לממשל האמריקאי. הרגשתי שיש לי זכות גדולה ואמרתי לעצמי שאם קיבלתי הזדמנות כזו, אני חייבת להביא את הידע איתי בחזרה לארץ ולהעביר אותו הלאה".

יעל הדס בסיום הדוקטורט. חולמת על ליגה לאומית של כלכלנים בישראל

 

עם זאת, ההחלטה לחזור ארצה לא התקבלה בקלות. מצד אחד היא מעידה על געגועים למשפחה וקושי בהסתגלות להבדלים התרבותיים, כמו גם תחושת השליחות שנבטה בה. מצד שני, גם היא וגם בעלה, רואה חשבון במקצועו, נדרשו לוותר על קריירות מבטיחות. "האפשרויות בחו"ל מאוד קסמו לנו", היא מספרת. "אם הייתי מתקבלת כפרופסור באוניברסיטה אמריקאית מובילה, הייתי נהנית מסביבה מחקרית עתירת משאבים וממשכורת יותר גבוהה".

מה שהכריע לבסוף את הכף מבחינתה, היה עצה מאחד המרצים שלה. "אמרתי לו שהלב שלי אומר שאני צריכה לחזור הביתה והוא ענה משהו שהפתיע אותי ושלא אופייני לסביבה הקרייריסטית שהסתובבתי בה: 'את יודעת מה? לפעמים צריך ללכת בעקבות הלב'". היא מוסיפה כי בסיום הלימודים הופתעה לגלות שהתמונה שלה בספר המחזור מופיעה עם הכיתוב: "Look homeward, doctor". "כלומר תסתכלי לכיוון הבית, אל תכבשי את העולם. זה הסתדר לי עם התחושה".

מתוך ספר המחזור. "Look homeward"(צילום: ג'ון צייס, צוות הצילום של הרווארד)

גם הדס מספרת שהיא שלמה עם ההחלטה לחזור. "לחיים פה יש את המורכבות שלהם, אבל מעולם לא התחרטתי. תמיד הרגשתי שזה המקום שאני צריכה להיות בו. אי אפשר להגיד שלא לחוץ פה יותר במובן הביטחוני, אבל מה לעשות, זה שלנו". כיום הדס מרצה במכללה האקדמית תל-אביב יפו ובמרכז הבינתחומי. "הלוואי שמהסטודנטים שלי ייצא סטנלי פישר הבא", היא מייחלת. "החלום שלי הוא שתהיה פה ליגה לאומית של כלכלנים מקצועיים. מבחינתי זו ציונות".

ויתר על תעשיית הנפט של אירופה

ד"ר ניקולס וולדמן (39), גיאולוג וחוקר אקלים, ויתר על הצעות עבודה מפתות בתעשיית הנפט של אירופה ובחר לחזור לישראל בשנת 2011, לאחר 8 שנים בשוויץ ובנורווגיה, כדי לשמש כמרצה וכחוקר באוניברסיטת חיפה. וולדמן, יליד ארגנטינה שעלה לארץ בצעירותו, השלים תואר ראשון ושני בגיאולוגיה באוניברסיטה העברית. ב-2004 נסע לאוניברסיטת ג'נבה כדי לעשות דוקטורט בגיאופיזיקה ימית ולאחר 5 שנים המשיך לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ברגן בנורבגיה, שם גם לימד סטודנטים והתמקצע בחקר וחיפוש גז בים. 

לאחר לימודיו קיבל הצעות לעבוד כיועץ בשוויץ וכיועץ בכיר לחברת הנפט הלאומית של נורווגיה, בשכר של כ-30-25 אלף שקל בחודש. וולדמן לא מסתיר שעלו בו מחשבות להישאר, מה גם שהוא כבר הספיק להיטמע במקום ולבנות בו חיים, אך הבדידות והגעגועים למשפחה ולחברים הקשו עליו. בנוסף הוא מעיד כי חש עול נוכח התחושה התמידית שהוא משמש כשגריר בעל כורחו. "כל הזמן הייתי צריך להסביר מדוע ישראל נוהגת כך ולא אחרת, וזה נכנס גם ליחסים בינאישיים".

מאז ששב ארצה הוא מלמד וחוקר בבי"ס למדעי הים. במקביל, הידע שצבר בתחום הקידוחים משמש אותו גם בהקמת המעבדה הראשונה מסוגה בארץ, להערכת היקפי הגז ונפט הטמונים בקרקעית הים התיכון. הישגיו אף זיכו אותו לאחרונה בפרס קריל היוקרתי על סך 10,000 דולר להצטיינות במחקר מדעי, המחולק מטעם קרן וולף.

וולדמן לא מסתיר שהיו צפויים לו חיים נוחים יותר בחו"ל, גם לו היה בוחר להישאר באקדמיה. "לא היה מפריע לי להשוות את התנאים שיש לי כאן לתנאים שקיבלתי שם", הוא מודה. "בשוויץ ההכנסה החודשית גבוהה בכ-30% מאשר בישראל ובנורבגיה מתווספים לכך תנאים סוציאליים כמו ביטוח בריאות וארנונה, שבישראל מהווים חלק נכבד מההוצאות החודשיות. יש שם גם דברים שעושים את החיים היומיומיים לקלים יותר, למשל תחבורה ציבורית זולה מאוד".

עם זאת, הוא מרוצה מהחלטתו. "עייפתי מהנוודות. אני רוצה לחיות כאן ואוהב להיות כאן", הוא אומר. "ידעתי לאן אני חוזר, שהתור במשרד הפנים יכול להיות ארוך ושחם ודביק בפקקים באיילון. עדיין, הסתובבתי עם חיוך על השפתיים במשך חודשים ולא היה אכפת לי לעמוד עוד שעה באיזשהו תור".

מעמק הסיליקון לשינוי חברתי

רון גרליץ בן ה-39, עבד בשנת 2002 כמפתח תוכנה בסניף של חברת Silicon Design Systems בירושלים, כאשר הוצע לו לעבור למרכז הפיתוח החדש של החברה בעמק הסיליקון בקליפורניה גרליץ ואשתו החליטו להיענות בחיוב להצעה ועברו להתגורר בפאלו אלטו למשך 3 שנים, במהלכם נולדה ביתם הבכורה מתוך שלושה ילדים.

גרליץ, שסייע בפיתוח תוכנה לתכנון שבבים מהירים לתעשיית האלקטרוניקה, עבד בצוות שכלל אנשי תוכנה, פיתוח ושיווק מרחבי העולם ושימש כאחד מאנשי הקשר למרכז הפיתוח בירושלים. משכורתו עמדה על 95 אלף דולר לשנה והוא מעיד כי הם חיו בתנאים נוחים, הצליחו לחסוך ונהנו מחיים שלווים. עם זאת, הוא מציין כי לו ולאשתו היה ברור כי הם רואים את המשך החיים שלהם בארץ.

גרליץ עם אשתו ואחד הילדים. "רצינו לחיות ליד המשפחה המורחבת"

ואכן, בשנת 2005 החליטו בני הזוג לחזור, בעקבות הצעה לקידום לתפקיד מנהל צוות פיתוח במרכז שבירושלים. "התנאים היו מאוד נוחים, אך היה ברור לנו שאנחנו חוזרים. חשבנו שנכון לגדל ילדים בארץ ורצינו לחיות ליד המשפחה המורחבת". מניע נוסף שעמד לדבריו מאחורי ההחלטה, היה חלומו להשתלב בארגונים לשינוי חברתי בישראל. ואכן, כיום הוא משמש כמנכ"ל שותף של עמותת סיכוי לשינוי חברתי, הפועלת בעיקר מול משרדי הממשלה לקידום שוויון בין האזרחים היהודים לערבים.

גרליץ מעיד כי הניסיון שצבר בחו"ל עזר לו בין היתר בהכרת החשיבות שבגיוון בכוח העבודה. "עבדתי עם אנשים מכל העולם וראיתי שכשבאים אנשים מרקעים שונים זה מבטיח הצלחה כלכלית, אך זה לא המצב בארץ". על אף שהוא מסתפק בשכר נמוך יותר, שעומד על פחות מ-16 אלף שקל בחודש – הוא שלם עם הצעד.

"נכון שאני מרוויח פחות והעבודה פי 10 יותר מסובכת, אבל זה שווה את זה כי אני עושה משהו שמעניין אותי", הוא מסביר. "עמק הסיליקון באמת מסנוור, הרבה אנשים מרוויחים 300 אלף דולר בשנה וזה המון כסף. היה לי ברור שאם אשאר ארוויח יותר, אבל זה לא צריך לבלבל. הלב שלי נמשך לשינוי חברתי והבנתי שניתן לתקן את הדרוש תיקון בישראל רק מכאן".

כל הדרכים מובילות לישראל

חייו של פרופ' ברטולד פרידלנדר, נשיא מכללת הדסה, אב לשלושה וסב לשבעה, השתרעו על פני מדינות רבות בעולם. הוא נולד בצ'ילה לפני כ-70 שנה ועלה לישראל עם אשתו וילדיו בשנת 76' ממניעים ציוניים כדבריו. לאורך השנים שהה תקופות ארוכות בחו"ל במסגרת עבודותיו, וכך גם ילדיו, אך בסיומן תמיד חזרו ארצה.

את הקריירה שלו החל מעבר לים: לימודי תואר שני בארץ הולדתו, דוקטורט במיקרוביולוגיה קלינית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, פוסט דוקטורט בניו ג'רזי ועבודה בארגנטינה. משם עלה עם לישראל, תוך ויתור על הצעה מפתה למסלול אקדמי באוניברסיטת קליפורניה. על אף שברור לו כי וויתר על משכורת גבוהה וקריירה מבטיחה, מעולם לא התחרט. "מבחינה אקדמית החיים היו יוצאים מן הכלל, אבל העדפנו לגדל את הילדים פה ולחיות במקום שרוצים אותנו".

פרידלנדר מרצה בצעירותו. לא מתחרט שוויתר על משכורת גבוהה וקריירה מבטיחה

בתחילה קיבל משרה זמנית באוניברסיטה העברית, ובהמשך נעה הקריירה שלו על הציר שבין מחקר אקדמי לתעשיית ביו-טכנולוגיה. מסעותיו בעולם לא הסתיימו עדיין ובשנים שלאחר מכן שהה תקופות ממושכות נוספות בחו"ל במסגרת עבודתו, מתוכן 3 שנים באיטליה וכ-10 שנים בארה"ב. עם זאת הוא מעיד, שהם הקפידו לחזור לישראל לעתים קרובות לבקר את המשפחה, לעתים מדי חודש.

כשנבחר לנשיאות המכללה, עזב את עיסוקיו וחזר למקד את פעילותו בארץ. " למרות שהסתובבנו בכל העולם, לא חשבנו מעולם לגור במקום אחר. הבית תמיד היה בארץ", הוא מספר. "הגעתי למקום שאפילו לא חלמתי עליו. אני מרגיש שאני תורם למה שקורה במדינתו וזה נותן סיפוק. אין ספק שיותר נוח לחיות בחו"ל מבחינה כלכלית, אך המחיר כבר מדי". 

גם שניים מילדיו דחו הזדמנות לבנות קריירה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. האמצעי מביניהם, צבי, רופא וחוקר מחלות ריאה, נסע ב-2007 לבצע מחקר רפואי באוניברסיטת פנסילבניה עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא מעיד כי הפיתוי להישאר היה גדול: בתום לימודיו קיבל הצעות לעבוד כרופא וכחוקר, בסכומים התחלתיים של 150-120 אלף דולר בשנה – פי שתיים-שלוש ממשכורת רופא בישראל.

בני משפחת פרידלנדר. "העדפנו לגדל את הילדים פה"

מאחר שהוא נולד בארה"ב זה היה אף יותר פשוט, אך לבסוף החליטה המשפחה לחזור לישראל.  "הפיתוי היה השקט והשלווה, אין מהומות, מלחמות ודאגות", הוא מסביר. אלה חיים מאוד נוחים כשיש משכורת סבירה והיינו יכולים לחיות ברמה גבוהה. אבל השקט הזה מזויף, אתה חי בבועה ולא אכפת לך מה קורה מסביב. זה בדיוק העניין, שאין תחושה של שייכות. לא כך רצינו שילדינו יגדלו". 

בין הדברים שלקח מניסיונו בחו"ל, הוא מפרט תרבות עבודה הכוללת נהלים מסודרים ושיטתיים, כמו יום קבוע שבו דנים בנושא מסוים. "כשעובדים באופן יסודי העבודה יותר סיסטמתית, לטוב ולרע. אני לא רוצה לוותר לגמרי על היצירתיות ומנסה לשלב, כלומר להיצמד לתוכנית אך גם להיות פתוח לשינויים".

צבי אינו מכחיש שיש נקודות שבירה, אך לרגע לא מתחרט שחזר. "לעתים עולה מחשבה שאפשר היה להתקדם שם, אך גם פה יש לי קריירה טובה ומכובדת שאני נהנה ממנה", הוא מסביר. "השורה התחתונה היא השאלה אם אתה מרגיש שייך. בארץ אני רואה את החדשות ומתעצבן, אך זה יותר טוב מאשר להסתכל עליהן באדישות. הבעיות פה קיימות, אבל הן הבעיות שלי".