השוויון בנט-ל-פיד לא יעבור

בעוד כמה שבועות יסתיים פרק הזמן שנקבע לצורך גיבוש והגשת הצעת חוק למה שכונה בהסכמים הקואליציוניים -"המתווה המשותף" לשוויון בנטל. ועדת שרים תסתגר ותדון עד שייצא עשן לבן. אבל אם לשפוט לפי הרכבה, צפוי לנו עשן שחור ביטחוני: שר ביטחון לשעבר ושר ביטחון מכהן, השר לביטחון פנים, מתנחל, ובראש הוועדה ראש שב"כ לשעבר.

עוד בערוץ הדעות:

לזכור ולחגוג גם בחו"ל / נגה פסו

דרוש צדק חברתי באקדמיה / תומר סעד

הדגל הפוליטי הפופולארי שהורם כאן לאחרונה - "השוויון בנטל", הנחית את יאיר לפיד במשרד האוצר, והוא, עם אחיו נפתלי בנט, הרכיבו את ההמשלה תוך הפגנת נחישות יוצאת דופן, ויכולת מעוררת השראה להתפשר במקום ובזמן הנכון. ככל שתתבהר תמונת הצעת החוק, הפופולאריות תדעך. למה? כי חוקים נועדו לביקורת. מבקרים לא חסר ואויבים ישנם בשפע. אפילו "הפוסט" הבא של לפיד יהא מתון יותר ופחות ציורי.

החרדים מבולבלים ולא ידעו את נפשם מאז שהתעוררו לצמד המילים בנט-לפיד. גיוס בחורי הישיבות הינו בבחינת ייהרג ובל יעבור, ולכך גויסו כל המשאבים "הטבעיים", אפילו דרשות על שמאל ואנטי התנחלויות נשמעות בבני ברק.

אי אמון

בכל הקשור לערבים או "בני המיעוטים" כפי שמקפידים להגדיר בארץ, נראה כי התקבלה החלטה לדחות את העימות החזיתי. כך עולה לפחות מההסכמים הקואליציוניים. על-פי "המתווה המשותף", הממשלה תקבל החלטות לעידוד ההתנדבות לשירות הלאומי ותגדיל הדרגתית את מכסת המתנדבים. סיבה לאנחת רווחה? לא.

הבעייתיות מבחינת הערבים אינה רק "האיום מבחוץ", אלא גם הריקבון מפנים. לא רק שלערבי המצוי מזמן אין אמון בממסד ובתוכניותיו כלפיו - שלא לדבר על ועדה

 שבראשה "בעל ניסיון בתחום", שאינו מבין שאין כבר "ערבים טובים" - אלא שיש בחברה הערבית כיום משבר מנהיגותי והיעדר אופק לחשיבה, תמרון וקבלת החלטות באופן קולקטיבי.

בניית תוכנית חתרנית לעידוד הצעירים הערבים להתנדב לשירות, כמוה כמו כפייה בדרכי נועם. כתבו ויכתבו רבות על מה ולמה מתנגדים הערבים להתגייס לשירות צבאי, לאומי או אזרחי אפילו בהתנדבות. אך משבר האמון הוא גולת הכותרת בעניין זה. ערך ההתנדבות לחברה הינו ערך חשוב, מועיל ורצוי ביותר, אבל מה לעשות שלערבים, אין אמון בממסד, במשרד הביטחון ובשב״כ? והאם למדינה יש אמון באזרחיה הערבים? גם לא.

וזו הסיבה ההיסטורית האמיתית לכך שהמדינה לא גייסה את הערבים לצבא. לא מתוך התחשבות, אלא מפני שהממסד רואה בערבי בוגד פוטנציאלי, ואף אחד לא רצה שיצמחו בצה"ל גדודי אום אל-פחם או צנחני סכנין. זהות לאומית פלסטינית הינה אשמה ובגידה בעיני הממסד.

בעיות מבית

על המנהיגות הערבית לדלג על משבר האמון וליצור מתווה משותף משלה. מתווה שבו יגובשו ערכי ותחומי ההתנדבות הרצויים והראויים לאוכלוסייה הערבית, במנותק מאיום חרב הישראליזציה

 והביטחון, תוך קידום ערכים של זהות, שוויון ודמוקרטיה - התפתחות אישית מצד אחד, ומתן מענה לצרכים של החברה והצעירים הערבים מצד שני.

מדובר בצורך של ממש ולא בתשובה לדרישת השוויון בנטל. קיים צורך במסגרות פוסט תיכוניסטיות לצעירים הערבים, שמטפחות התפתחות אישית ותרומה לחברה וקידום ערכיה. צעיר ערבי אינו חייב ללכת ללמוד באוניברסיטה בגיל 18, לפני שהספיק לעבוד יום אחד ולפני שנחשף למערבולת החברתית הסבוכה שסובבת אותו. ואף אם רבים מהצעירים והצעירות הערבים לא מצליחים להתקבל ללימודים אקדמאיים, השתלבותם במסגרות חברתיות והתנדבויות הכרחית, בטרם יקפצו לשוק העבודה המוגבל, שהם באים אליו ללא כל הכשרה או ניסיון חיים.

אם תשכיל המנהיגות הערבית ליצור מתווה עצמאי נטול השפעות ממסדיות לקידום ערך ההתנדבות

 החברתית ותיצור את השיח הציבורי הנכון סביבו. תצטרך הממשלה להתמודד באורח אמיתי, עם הסיסמה שקוראת להתנדבות הערבים כערך נטול קשר לביטחון וישראליזציה, ותעמוד בפני מבחן אם לאמצו ולתמוך בו.

אם גם אז תתעלם ההמשלה מהייחודיות של צרכי האוכלוסייה הערבית כמיעוט לאומי, כל הקלפים יהיו פתוחים והמאבק ימשך ויקבל משנה תוקף . ורק אז, תביא המנהיגות הערבית את הערך המוסף שבמנהיגות מיעוט לאומי הכמה להשתלב בחברה האזרחית - לאתגר את הממסד.

הכותב הוא עו"ד ופעיל פוליטי, בוגר תואר שני ביישוב סכסוכים