למישהו כאן יש בעיה שקניתי לעצמי כליה בחו"ל?

שלושה שבועות לאחר ההשתלה קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו מפיקת תוכנית הטלוויזיה של בן כספית (איני זוכרת מאיזה ערוץ). היא אומרת שקיבלה את פרטיי מאגודת אדי. זה הגיוני. התנדבתי עד אז וגם אחר כך מדי פעם בדוכני החתמה על כרטיסי אדי.

• לעדכונים נוספים היכנסו אל עמוד הפייסבוק של ynet
  

היא מציעה לי להתארח בתוכנית של בן שתצולם באותו הערב על מנת לספר על ההשתלה ועל מסלול הייסורים שעברתי עד שהגעתי אליה. אני מסכימה, לאחר היסוס קל מתוך מחשבה שזו עשויה להיות תרומתי להעלאת המודעות לחשיבות תרומת איברים.

קיראו על תחילת המסע של יעל

הוצנחתי לתוך העימות ללא הכנה

כשאני מגיעה לאולפן אני מגלה להפתעתי שהוצנחתי לתוך עימות שלא הכינו אותי אליו כלל. לצדי יושבים דבורה בן דרור ממקימי אגודת אדי ואמו של אדי בן דרור ז"ל שנפטר בגיל 28 מסיבוכים שלאחר השתלת כליה, ומשתיל הלב, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא.

לאחר שאני מספרת את סיפורי, שואל בן כספית את פרופ' לביא מה דעתו על תופעת השתלות הכליה בחו"ל והוא מביע זעזוע מכך ש"עשירים קונים איברים מעניים". דבורה בן דרור רואה את הדברים אחרת: "השתלת כליה אינה סט סלון חדש שהעשירים חומדים לעצמם על חשבון העניים, אלא עניין של הצלת חיים!" היא מסבירה בהתרגשות.

והיא מוסיפה זווית מעניינת: "כל אדם שעובר השתלת כליה בחו"ל מפנה את מקומו ברשימת ההמתנה הארצית להשתלה מן המת וכך יוצאים נשכרים גם מי שידם אינה משגת". בתגובה אומר פרופ' לביא כי "זהו מדרון חלקלק", ובן כספית חותם את העימות מבלי שתינתן לי אפשרות להגיב.

לאחר שכבים הזרקורים אני שואלת את הפרופסור הנחרץ: "לו אתה או בנך הייתם זקוקים להשתלת כליה ולא היה תורם כליה כשיר במשפחתך- מה היית עושה?" תשובתו חרוטה בזיכרוני היטב: "הייתי נוהג כמוך, אך עקרונית - אני מתנגד לכך".

"חשבתי שחוק ההשתלות כלל לא יטריד אותי"

פרופ' לביא הוא חבר בוועדת ההיגוי של המרכז הלאומי להשתלות ולימים יהיה בין יוזמי חוק ההשתלות בגינו הפסיקו קופות החולים וחברות הביטוח להשתתף במימון ניתוחי השתלות כליה מן החי בחו"ל.

במקביל, לא חל כל שינוי ברמת תרומות האיברים מן המת ולכן התארך זמן ההמתנה להשתלת כליה מן המת ורשימת הממתינים להשתלת כליה גדלה מ-540 איש ב-2008, ל-750 כיום. מספר זה אינו כולל את כל אותם חולים שנופו מהרשימה כי שנים רבות מדי של טיפולי דיאליזה הפכו את גופם לבלתי כשיר לעמוד בהשתלה.

אבל אז בשלהי 2002, חשבתי בתמימותי שמספרים אלו לא ידאיגו אותי עוד לעולם. רציתי להשליך את הנושא מאחורי גווי ולהתקדם הלאה. פרט לכדורים רבים שהקפדתי ליטול במועדם ולהסתתרות מפני השמש (כי מושתלים מועדים יותר לחלות בסרטן עור), חזרתי לחיים מלאים פעילים ונורמליים.

עבדתי על הדוקטורט שלי במלוא המרץ, בקיץ נפשתי במלון טברייני מבלי לדאוג לתיאום טיפולי דיאליזה שבועות מראש, שתיתי כאוות נפשי והשוס הגדול - לראשונה מזה שנתיים, נכנסתי לבריכה יחד עם בתי, השתוללתי איתה בתוך המים כמו ילדה ולא ידעתי את נפשי משמחה.

במוצאי שבת סתווית אחת טיילתי עם ע' בקניון. היא עלתה על גלגל "ענק" של פעוטות וצווחה אליי בגיל בכל פעם שהונפה מעלה. נופפתי אליה מלמטה ומדי פעם סרקתי במבט בוחן את סביבותיי. באותו שבוע היה פיגוע קטלני בקניון אחר והיו התראות לניסיונות נוספים. באותו רגע עברה בי מחשבה משונה שאם אתפוצץ פה ועכשיו, לפחות אמות מאושרת.

סיבות שונות מניעות אנשים לתרום כליה

היא אישה עצמאית שעובדת ומתפרנסת ולא זקוקה לרחמים וגם לא לפטרונות מצדי או מצד אף אחד אחר שידאג לה. כן, היא גם נמצאת במעקב רפואי נאות.

ככל שהבנתי משגת, בחירתה לתרום כליה נבעה ממניעים שהם הרבה מעבר לחומריים אך היא נרתעה מהתהליך המייגע של ועדות על גבי ועדות והערכות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות הכרוכות בתרומה אלטרואיסטית בארץ וחוץ מזה, כן – היא רצתה גם תגמול כספי. גם לי נוח יותר לקבל תרומה שיש תמורה בצדה. ככל הידוע לי, ואני מאוד מקווה שאינני טועה, היא אינה מתחרטת על כך.

בזמן שהייתנו בדרא"פ, שוחח אלון עם מוכר כליה נוסף שהיה מיועד לחולה אחר. המניע שלו היה חומרי גרידא. הוא סיפר שהוא מעוניין בכסף בכדי לשדרג את הרכב שלו לחדש ומפואר יותר.

אינני יודעת אם שני סיפורים אלו מייצגים אך גם כאלו יש. מוכרי הכליות הללו היו אנשים מהיישוב שבחרו בכך בדעה צלולה. הם לא עניים מרודים ולא נסחטו על ידי איומים. אני יודעת שהתנאים בה נותחו ואושפזו היו טובים כשלי והם קיבלו את התשלום שסוכם עימם מראש. סכום זה היה כ- 15% מסך התשלום ששילמתי. לו אפשרי היה הדבר, הייתי שמחה להעביר את כולו ישירות לידי מצילתי.

אי ספיקת כליות סופנית פוגעת אנושות לא רק באיכות החיים אלא גם בתוחלתם. לעומת זאת, תוחלת החיים של מושתלי כליה ארוכה משמעותית מזו של מטופלי דיאליזה כך שללא ספק יש להתייחס לניתוח השתלת כליה כאל ניתוח מציל חיים.

איני חושבת שקניית כליה היא פתרון אופטימלי למצוקת האיברים. כמתנדבת באגודת אדי וחתומת אדי בעצמי אני סבורה שתרומת איברים מן המת היא פתרון מועדף, אולם במצב הנתון של רמת הענות ירודה לתרומות איברים מן המת בישראל, איני חושבת שיש לאף אדם שלא עמד במקומי זכות לשפוט אותי על שפעלתי בדרך זו להצלת חיי, אף לא לאחד!

מתוך הבנה זו, אפילו המחוקק הישראלי קבע ב 2008 עונשים רק למי שמתווך בעסקאות סחר איברים אולם לא למושתל עצמו. אז מי שמכם, טוקבקיסטים מדושני כליות מטור 8 ואילך, לדון אותי לכף חובה ולכנות אותי "פורעת חוק"?

קווי דמיון בין אימוץ להשתלת כליה

עם בוא החורף, אני ניגשת לברר את האפשרויות העומדות בפניי ביחס לאימוץ ילד. אני גולשת בפורומים שעוסקים בנושא ונפגשת עם משפחות מאמצות. אני מגלה קווי דמיון מדאיגים בין אימוץ לבין חיפוש כליה. רשימת ההמתנה לאימוץ ארוכה כמו רשימת ההמתנה להשתלת כליה מן המת ובאימוץ בארץ סיכויי אפסיים לאור הרקע הבריאותי שלי והעובדה שיש לנו כבר ילדה.

אני מתחילה לברר בכיוון אימוץ מחו"ל ומבינה שזה כרוך בכסף רב. אמצעינו מדולדלים עוד מהשתלת הכליה ואנחנו מבינים שיעבור עוד זמן לא מועט עד שנצליח לחסוך את הסכום הדרוש לצורך האימוץ מחו"ל. בינתיים אנחנו משפצים את החדר ששימש מחסן לקופסאות של תמיסות הדיאליזה של סייקלר ומכשירים אותו לחדר ילדים יפהפה.

אנחנו אפילו בוחרים שם לאח החדש, שם שמתחרז בשמה של ע' שלנו והיא מספרת לכל מי מוכן לשמוע, אפילו לזבנית מזדמנת בחנות הבגדים, ש"עוד מעט יהיה לה אח". הזבנית מסתכלת בי בהשתוממות ומעירה ש"לא רואים עליי..."

בסוף קיץ 2003, כשהיינו על סף חתימה על חוזה עם אחת מעמותות האימוץ קרה משהו שטרף מחדש את כל הקלפים, כי כמו שאתם כבר יודעים, אלוהים צוחק כשאני מעזה לעשות תוכניות.