"עידן התמימות": בובות צלופן אנושיות

קל לפטור את "עידן התמימות" של אידית וורטון (שיצא עתה בתרגום מחודש) כקיטש תקופתי, שנמצא על הציר שבין רומיאו ויוליה, הרומנים של ג'יין אוסטן ויומנה של ברידג'ט ג'ונס. נקודת הקיצון השנייה היא להכתירו כקלאסיקה, והאמת הלכאורה אובייקטיבית היא כצפוי אי שם באמצע. "עידן התמימות" הוא לא רק סיפור קיטשי על אהבה בלתי אפשרית, ומנגד גם לא יצירת מופת על זמנית, שיש לה להציע ממדים של עומק לקורא במאה ה-21.

אידית וורטון, ילידת 1862, גדלה בעצמה בבית של מעמד בינוני גבוה, ולאחר מכן התחתנה עם בן עשירים. הוא אמנם לא איבד את נכסיו, אבל איבד את שפיותו, והנישואין נגמרו בצורה עגומה. היא כתבה על האריסטוקרטיה גם בספרים נוספים, כמה מהם בהחלט לא רעים, במיוחד "קיץ" (תורגם לעברית בהוצאת "עם עובד"), אם כי "עידן התמימות" הוא המצליח והדומיננטי מבין ספריה, ואף זיכה אותה בפרס פוליצר לספרות - הפעם הראשונה בה הפרס ניתן לאישה.

במרכז הסיפור עומדת אהבתם הבלתי אפשרית של מדאם אולנסקה הפרודה מבעלה העשיר ומסרבת לחזור אליו, וניולנד ארצ'ר המאורס לבת דודתה. השניים למעשה כבולים בגורלות הנוקשים כפלדה של האריסטוקרטיה הניו-יורקית של סוף המאה ה-19 - חברה שעסוקה כל העת בגינוניה החברתיים המגוחכים, בתאוות בצע מצועצעת, ובטקסים על גבי טקסים של מופרכות.

"עידן התמימות". אריסטוקרטיה ולא מעבר לה

למעשה, מדובר בחבורה של אנשים שטחיים, שרובם לא ממש עובדים למחייתם - מה שמשאיר להם המון זמן כדי לכלותו בבגדים ראוותניים, תכשיטים, כוסות תה מפורצלן, שיחות על וילונות, ורכילות בלתי פוסקת.

דיקטטורה של פורצלן

ארצ'ר ואולנסקה הם כנראה היחידים שמבחינים כי הם חיים בדיקטטורה, שאמנם לא שולט בה דיקטטור אנושי, אבל כמעט כל שאר התנאים מתקיימים בה, בעיקר העובדה שכמעט בלתי אפשרי לברוח ממנה. אולנסקה לא מסכימה לחזור לחיק בעלה, לאותו כלוב של ניכור ואטימות וכסף. עובדה זו הופכת אותה למשונה, ל"בוהמית" ובעיקר למוקצה. את ארצ'ר אפשר לראות כמעין מבשר פמיניסטי. לא זכורות הרבה דמויות גבריות בתקופתו, שמצהירות שהאישה צריכה להיות חופשייה בדיוק כמו הגבר. כמובן, הצהרות לחוד ומעשים לחוד, ולא מסתתרת מאחורי אמירתו איזו אג'נדה ג'נדרית מנומקת, אלא שיגרון האהבה, אבל גם זה משהו.

אין מה לעשות, יש דבר אוניברסלי ועל זמני בסיפור של אהבה שמתקשה להתממש, אהבה שכל צעד קדימה הוא מכשול, וככל שיש יותר מכשולים, כך יש יותר קושי אינהרנטי לגרום לה לקרות, ובמובן הזה יש משהו ב"עידן התמימות" שתמיד ידבר אל הלבבות, נוקשים וצינייים ככל שיהיו, אם כי לעתים דומה כי רק טינייג'רים עוד מסוגלים ליפול במלכודת דבש ספרותית כזאת, או תמימים.

האריסטוקרטיה דרך עיניה של וורטון. אירונית וחסרת רחמים(צילום: shutterstock)

אבל כאמור, אי אפשר לפטור את הספר כרק עוד סיפור אהבה, אלא גם כמיפוי אותנטי, מדויק ובמובן מסוים אף מחריד של אותה אריסטוקרטיה ניו יורקית. לא ברור כמה ערך היסטורי יש לזה אם בכלל, הרי אם אפשר ללמוד משהו על אריסטוקרטיות טרום מודרניות ומודרניות, זה שהן דומות אחת לשנייה באופן מגוחך. וורטון, יש לציין, מתארת את החברה הזו בדיוק כפי שמגיע לה: במן צורה נוקבת, אירונית וחסרת רחמים. אם כי זה יוצר בעיה מסוימת: אמנם רגשי ההזדהות הולכים באופן אוטומטי אל אולנסקה וארצ'ר, אבל סך הכל, כל שאר הדמויות די משמימות במובן ההתנהלותי-נפשי.

הן מעוררות בעיקר גיחוך עצוב במקרה הטוב - כל אותן סבתות מגונדרות עם מניפות וחיוכים מפלסטיק, כל אותם גברים, כמו מר ואן דר ליידן, שאובססיביים ברמה קלינית לכל מיני טקסים כמו קריאת עיתון;

אסור להפריע למר ואן דר ליידן בקריאת העיתון, אלא אם כן סוף העולם מגיע. ומה זה סוף העולם? תחושה של עלבון חברתי אחרי עוד שמועה על אולנסקה שמרחפת באוויר, במברקים, ובמבעים הסכריניים של בובות הצלופן האנושיות. דומה שכל פעם שאולנסקה רק מתעטשת, כולם נכנסים לבונקר. ומה היא עוללה הפעם? הלכה לבקר ולנחם אישה שבעלה פשט רגל. ירחם השם.

בכל זאת, יש תחושה שהסוף של הספר יכול היה להיות אלגנטי ופתוח יותר, ולא סאגה סמי טלנובלית בפני עצמה, שמדשדשת ומתפלשת קצת מעבר לפרופורציה, ובעיקר מעט מתישה בנסיון שלה לגרום לנו לרחם על ארצ'ר.  

"עידן התמימות", מאת: אידית וורטון. מאנגלית: עידית שורר. הוצאת "כתר", 327 עמ'.