אושוויץ כמשל: האם יעילות היא מטרה מקודשת?

סדרת הטורים הנוכחית עוסקת בכלכלה התנהגותית, כלומר בביקורת שפסיכולוגים מעבירים על הכלכלה. אך כדי להתחיל להציג את הביקורת ההתנהגותית, צריך קודם לתאר את מה מבקרים.

• לטורים נוספים במדור של אושי שהם קראוס
• הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
  

ולכן, בטורים הקודמים, הצגנו ממש על קצה המזלג, כמה עקרונות של כלכלה בסיסית, עקרונות שהכלכלה ההתנהגותית תבקר.

בין היתר הצגנו את הרובוט האנושי; את ההומו אקונומיקוס, הלא הוא האיש ההיפוטתי (המשוער או אפילו הדמיוני) שעומד ביסודם של המודלים הכלכליים. אמרנו עליו שהוא רציונלי, אנוכי, ומנסה להשיג לעצמו כמה שיותר תועלת בכמה שפחות עלות.

עכשיו, למרות שהמטרה של הטורים האלה היא כלכלה התנהגותית, אני לא יכול שלא להכניס לדיון ביקורת פילוסופית על מושג הרציונליות.

רציונליות מכשירנית

רציונליות. אחת הבעיות עם מושגים כל כך חשובים היא הרוחב שלהם. המורה שלי, פרופסור ענת בילצקי, קראה להם "מושגים רוויים במשמעות"; כל כך הרבה משמעויות יש להם. כל אדם שלישי שמזכיר את המושג הזה מדבר על משהו אחר.

אחד יגיד שלהיות רציונלי זה להסיק מסקנות בצורה מוצלחת. אחר יגיד שזה לחשוב נכון. יהיו כאלה שעבורם זה להתנהג "בהגיון" (מה זה?) ועוד ועוד. בעיני הכלכלה של ימינו (ומאתיים השנים האחרונות), להיות רציונלי, פירושו להביא לעצמך תועלת במינימום עלות.

ואיך עושים דבר כזה? ובכן, נניח שאני רוצה לקנות מחשב. זו המטרה שלי. עכשיו אני צריך לבחון מהם האמצעים המוצלחים ביותר כדי לקדם אותה. איך קונים את המחשב הכי מתאים במינימום השקעה של זמן וכסף. לרציונליות מהסוג הזה קוראים "רציונליות אינסטרומנטלית", כלומר רציונלית מכשירנית.

ועל סוג כזה של רציונליות כותב פילוסוף חשוב בשם מקס הורקהיימר בספר "ליקוי מאורות התבונה" (הוצאת שלם שמוציאה סדרה מעולה של ספרי עיון). קוראים לה "תבונה אינסטרומנטלית", אולי מפני שהתבונה או הרציונליות בלטינית, הופכת למכשיר שמשרת את המטרות שלנו.

אנסה להסביר את מה שאני אומר. פעם, בעידן תרבותי ופילוסופי אחר, לא היתה אבחנה פילוסופית וחברתית בין אופן הפעולה הרציונלי לבין התכלית והמטרות הרציונליות. במילים אחרות, הרציונליות של המטרה היתה חלק מתפישה מוסרית כללית.

אבל רגע, אני לא מסביר, אלא מסבך. אנסה שוב. נשתמש במושג ה"טוב", כדי להסביר. אם בימינו להיות רציונלי זה: לעשות את הדבר הכי טוב שיצליח לקדם אותי לקראת מטרה כלשהי, הרי פעם, להיות רציונלי היה לעשות את הדבר הכי טוב. נקודה!

שוב. היום הרציונליות היא כלי להשגת דברים שאנחנו רוצים. אבל מהם הדברים האלה? האם הדברים האלה שאותם אנחנו רוצים הם רציונליים בעצמם? האם הן מטרות טובות? האם המטרות האלה כשלעצמן הן רציונליות? השאלה הזאת לא נכנסת לדיון בכלל.

אם פעם להיות רציונלי היה למשל לחיות חיי אושר ואיזון נפשי וגופני, היום אדם רציונלי יכול להיות אדם שבצורה הגיונית יאביס את עצמו בכמה שיותר צ'יפס תעשייתי בכמה שפחות מאמץ. כי המטרה; להתמלא בצ'יפס מנותקת משאלת הרציונליות. ואם השאלה הזאת כן מופיעה, הרי היא מופיעה שוב באופן איסטרומנטלי (מכשירני). רציונלי לאכול נכון, כדי להאריך חיים.

אבל מה עם המטרה? למה רציונלי להאריך חיים? מה מטרת החיים האלה עצמם? איך רציונלי להיות בכלל? להיות? איך החיים שלי צריכים להיות? אבל לא כדי להשיג משהו אחר. אלא רק לשם עצמם. על זה הרציונליות של ימינו - הרציונליות של הכלכלה המודרנית - לא עונה.

אנחנו דנים אך ורק בדרך שבאמצעותה הכי קל לייצר ברגים והכי רווחי למכור אותם. אבל האם צריך ברגים? האם צריך לייצר כל שנה דגם חדש של מכונית? האם צריך להרוס את כדור הארץ בשביל עוד ועוד ייצור ועוד ועוד קניות? על כך הכלכלה המודרנית והרציונליות המכשירנית שלה, לא עונות.

על הכלכלה המודרנית

כמו שאמרתי, באיזשהו אופן, זו אחת הביקורות הקשות ביותר על התרבות שלנו ועל האופן הכלכלי שבו אנחנו מנהלים אותה. אנחנו יעילים. כל הזמן מנתחים אמצעים ביחס למטרות ומוצאים את הדרכים הכי מוצלחות כדי להגשים אותן, אבל בדרך כלל משקיעים פחות במטרות ויותר בבחינת האמצעים.

הנה, הכלכלה עוסקת כל כך הרבה בשאלות של צמיחה. איך לצמוח. איך להתפתח. איך לגדול. אבל השאלה המשמעותית ביותר. למה לצמוח? לשם מה לגדול? מה לעשות עם הגדילה? כל השאלות האלה הן שאלות כמעט חוץ כלכליות, ורק בעשורים האחרונים הן נכנסות לדיון על ידי אנשים שבעיקרם הם חיצוניים לכלכלה. אבל השאלות האלה הן השאלות הכי חשובות.

כדי להדגים את זה ולהמחיש את האבסורד שטמון בזה, בואו נבחן את אחד מהמפעלים הכי רציונליים (באופן מכשירני) שיצרה האנושות; מחנות הריכוז וההשמדה באושוויץ ובירקנאו.

יחי הארגון והיעילות

הנה דוגמא קיצונית למערכת שפועלת בעקרונות מופלאים של רציונליות מכשירנית, אך המטרה הראשית, זו שלשמה המערכת הזו פעלה; ה' ירחם!

הנה אחד מבתי החרושת הגדולים ביותר, המאורגנים ביותר והמשפיעים ביותר בתולדות האנושות. המפעילים שלו שואלים את עצמם שאלות הנדסיות; הם שואלים את עצמם שאלות של תועלת והם שואלים את עצמם שאלות של ארגון. הם מנסים להשיג מקסימום תפוקה במינימום מאמץ.

איך עושים את זה? ובכן, אתם יודעים. שיטות קודמות להשמדה המונית; כמו הירי ההמוני בבאבי יאר, יקרות ואיטיות מדי.

והנה, הם מתייעלים. יותר תפוקה, פחות השקעה ופחות מאמץ.

והנה מופיעה כאן גם הרציונליות האינסטרומנטלית (המכשירנית). היא מופיעה בשאלות הנדסיות פשוטות: המטרה: השמדה של 500 איש בחדר גזים. השאלה: מהי הדרך הרציונלית ביותר לקדם את המטרה הזאת. תשובה: לא נפרט כאן את המהלך המתוקתק של ההשמדה. כולנו מכירים. לא סתם קוראים לאושוויץ בית חרושת למוות. והוא משמש נקודת אזהרה מטורפת, או מעין קריקטורה מפלצתית לאופן החשיבה שלנו החברתי, כלכלי ומודרני.

על צדקנות ועל הגזמה פראית

עכשיו, אחרי שקטלנו את הכלכלה המודרנית ואמרנו שמקומות כמו אושוויץ הם קריקטורות מפלצתיות שלה, כדאי להירגע.

לא זורקים את התינוק עם מי האמבטיה שלו.

לכלכלה המודרנית הצלחות רבות. היא מפרנסת אותנו. היא העלתה את רמת החיים שלנו במערב בצורה משמעותית מאוד.

יעילות היא דבר חשוב, ולפעמים צריך לפטר בשביל להשיג אותה. כן, לא סביר, למשל, להחזיק בחיים מפעל שלא יוכל להיות רווחי רק כדי לפרנס עובדים.

והכלכלה שלנו - ובכן, אם נצליח לנהל אותה, למרות כל החסרונות שלה, היא אולי תצליח להביא רווחה גם לשאר תושבי כדור הארץ; אנשי אפריקה, סין ועוד.

הכלכלה שלנו איננה אושוויץ. יש מיליוני בתי חרושת שפועלים בהגיון של רציונליות מכשירנית ויוצרים חיים; הם מאפשרים פרנסה לפועלים ויוצרים מוצרים לאוכלוסיה. ובכל זאת, אני מקווה שההקצנה שלי של מושג הרציונליות המכשירנית עוזרת לנו להבין את המקומות הבעיתיים של הכלכלה.

בטור הבא נתחיל ממש עם כלכלה התנהגותית. המנה הראשונה נאכלה. עכשיו, המנה העיקרית.

ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות.