אורסון סקוט קארד והסקנדל של אנדר
מה לא אמרו על אורסון סקוט קארד, מחבר "המשחק של אנדר": שהוא הומופוב, בעל מוסר לקוי, אפילו שהוא מנסה להצדיק את מעשיו של היטלר. עכשיו יצירתו הגדולה ביותר בדרך להוליווד והשערוריות הוותיקות ודאי יתעוררו ויצטרפו למסע
- עוד כתבות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק של ynet
ובכן, הכל. לפחות כשמדובר באורסון סקוט קארד, מחבר "המשחק של אנדר" והמשכיו. סופר המדע הבדיוני המהולל הוא גם האיש שכולם אוהבים לשנוא. למשל בקהילה הגאה: במהלך השנים התבטא הסופר כמה וכמה פעמים נגד נישואי הומוסקסואלים, ודעותיו המוכרות גררו גל עצום של ביקורת ציבורית על DC. במהלך החודש שעבר נטש את הפרויקט כריס ספאוס, המאייר שאמור היה לעבוד לצדו, כמה חנויות כבר הודיעו כי יחרימו את הסדרה, ובהוצאה החליטו להיכנע בשקט ולהכניס את כל הסיפור להקפאה. או במילים אחרות, פשוט לגנוז אותו.
זה אולי מפתיע את מי שפחות בקי בקורות חייו של קארד, אבל למעשה מדובר בכרוניקה הקבועה שלו: לצד ההצלחה המסחרית והביקורתית של ספריו, קארד גם ספג ביקורת כמעט על כל דבר שאמר או כתב. סלחנות מוגזמת, שמרנות קיצונית או הומופוביה חשוכה - אפילו הצדקה של רצח עם והכחשת ההתחממות הגלובלית - נדמה שמבחינת הציבור הליברלי בארצות הברית, האיש הזה אשם כמעט בכל פשע שסופר עלול לחטוא בו. וזה התחיל כבר בשנות ה-80, עם שני ספריו הראשונים והידועים ביותר - אלה שהפכו אותו לכוכב בשמי המדע הבדיוני.
אורסון סקוט קארד נולד ב-1951 במדינת וושינגטון, ונדד עם משפחתו בין קליפורניה, יוטה ואריזונה. הוא בן למשפחה מורמונית אדוקה ונצר לאחד ממנהיגיה הבולטים של כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים, בריגהם יאנג. אמונותיו הדתיות בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי הן בכתיבתו, והן בפעילותו הציבורית ובהתבטאויותיו השנויות במחלוקת.
"המשחק של אנדר", שסלל לו את הדרך להצלחה ספרותית, נולד בכלל כסיפור קצר שהתפרסם לראשונה בכתב העת "Analog Science Fiction and Fact" באוגוסט 1977 (את הסיפור בגרסתו המקורית והצנועה ניתן לקרוא באתר הרשמי של קארד). חלפו שמונה שנים עד שהסיפור הקצר הפך לרומן, אך משם הדרך לתהילה היתה קצרה.
עם צאתו ב-1985 זכה "המשחק של אנדר" בפרסי ההוגו והנבולה - שני הפרסים היוקרתיים ביותר בתחום המדע הבדיוני. תוך שנה הספיק לפרסם את ספר ההמשך, "קול למתים" - שזכה גם הוא בשני הפרסים. נכון להיום, קארד הוא הסופר היחידי שזכה בשני הפרסים, שנתיים ברציפות. מכותב אלמוני למדי הוא הפך לקול הבולט של דורו בז'אנר - ובעיני רבים ניצב בשורה אחת לצד ענקים כמו פרנק הרברט, רוברט א. היינליין ופיליפ ק' דיק. "אנדר" אפילו הפך לקריאה מומלצת בהכשרתם של קצינים וחיילים בצבא האמריקני.
גיבור הספר, אנדרו "אנדר" וויגין (או וויגינס, בסיפור המקורי), הוא ילד צעיר שמזוהה על ידי השלטון כבעל הפוטנציאל להוביל את המין האנושי במלחמתו בגזע תבוני ואכזרי של דמויי חרקים ("הבאגים"). בפלישה הראשונה בני האדם ניצלו בקושי מתבוסה וחורבן. וויגין הוא התקווה האחרונה לקראת המלחמה השנייה. כבר בגיל שש הוא מותיר את משפחתו מאחור, נשלח לבית ספר ללחימה מחוץ לכדור הארץ, ושם מתמודד עם אתגרים פסיכולוגיים, פיזיים ואסטרטגיים בלתי אפשריים - ויכול להם (מי שלא קרא את הספר וחושש מספויילרים מוזמן לעצור כאן ולדלג לחלק הבא בכתבה). לבסוף הוא עוזב את בית הספר ונשלח לחזית, שם מתרגל אותו גיבור המלחמה הקודמת, מאזר רקהאם, שמאז המלחמה הקודמת שוטט בחלל במהירות האור כדי שלא יזדקן ויוכל לחנך את דור ההמשך.
הסוף המר בוודאי זכור לכל מי שגדל על הספר: ב"תרגיל" האחרון שלו, אנדר מצליח להוביל לניצחון בלתי אפשרי - רק כדי לגלות שלמעשה לא היה מדובר בתרגיל. הוא פיקד על הצי של בני האדם דרך משדר מיוחד והביא להרס מוחלט של עולם הבית של הבאגים. הסיפוק מתבוסת האויב הופך עד מהרה לטרגדיה, כשאנדר מגלה שהבאגים ניסו לתקשר איתו בניסיון למנוע את המלחמה, אך הוא לא הצליח להבין את מסר השלום שלהם. הניצחון מתברר כרצח עם, ואנדר הופך ל"דובר המתים", ומבקש להפיץ את סיפורה של "מלכת הכוורת" של הבאגים לדורות הבאים, במטרה למנוע טרגדיה דומה בעתיד.
השלב הזה, אותו מגולל הפרק האחרון בספר, הוא בעצם החוליה המקשרת ל"קול למתים" שמתרחש אלפי שנים מאוחר יותר ובו אנדר והמין האנושי מתמודדים לראשונה מאז הבאגים, מול גזע תבוני אחר. במקביל, הוא מבקש להחזיר לחיים את מלכת הכוורת, שאת הגולם שלה הוא נושא עמו בנדודיו בין עולמות בני האדם, מאז חורבן עולמה שלה, בתקווה למצוא לה בית חדש והולם.
המשחק של היטלר
ההצלחה, כאמור, היתה מיידית - אבל השערוריה שבעקבותיה לא איחרה לבוא: ב-1987, פרסמה איליין ראדפורד את מאמרה "Ender and Hitler: Sympathy for the Superman", בו טענה כי המהלך של קארד צריך להיות ברור לכל קורא - מעין כתב הגנה מוסרי לאדולף היטלר, לא פחות. ראדפורד שרטטה כמה קווי דמיון בולטים בין אנדר והיטלר: בין היתר יחסיו של אנדר עם אחותו, היות היטלר בן שלישי מנישואים שלישיים (אנדר עצמו הוא בן שלישי בעולם עם מדיניות ילודה מחמירה, ועל כן מכונה "שלישי" בחלקו הראשון של הספר), וכמובן - הקבלה בין רצח העם שמבצע כל אחד מהם, ובין האופן בו היטלר ראה את היהודים, ואנדר את הבאגים.
קארד מיהר להפריך את הטענות. הוא הבהיר כי כל אותן הקבלות ביוגרפיות בין היטלר לאנדר כלל לא היו ידועות לו, ושמבחינתו אנדר הוא ההיפך המוחלט מהצורר הנאצי - היטלר ידע מה הוא עושה, אנדר לא. ובאמת, יש לציין שההשוואה הקיצונית שעורכת ראדפורד נשמעת תלושה, אפילו קצת מיסטית - במיוחד לאור העובדה שקארד ביקר כאן ב-2003, ואף הביעה תמיכה בלתי מסויגת בישראל. "עצם קיומה של מדינת ישראל אומר משהו טוב על העולם שלנו, ואם היא אי פעם תחדל להתקיים - זה יאמר משהו נורא ואפל על העולם שלנו", אמר אז.
אבל בדבר אחד, אפשר לומר שבעיני רבים היא קלעה בול (ואת העמדה הזו היטיב לנסח ג'ון קסל ב-2004, במאמרו "Creating The Innocent Killer"): התשתית המוסרית שמניח קארד ב"המשחק של אנדר" מבכרת את הכוונה על המעשים עצמם, ומבקשת לגרום לנו לסלוח לאנדר ולאהוב אותו, חרף היריבים שהוא הורג והחיסול ההמוני של הבאגים אותו הוא מנהיג - פשוט כי הוא רצה רק לעשות טוב. אז מה אם בדרך יצא לו להשמיד גזע שלם: הדרך לגן עדן רצופה בכוונות טובות ומעשים מחרידים.
לא צריך להתבסס על ניתוחים ספרותיים מרחיקי לכת כדי להגיע למסקנה הזו - היא נאמרת בפירוש בכמה מקומות בספריו של קארד. למשל ב"קול למתים", כשסטודנטית של אנדר מתווכחת איתו וטוענת ש"רצח עם הוא רצח עם", הוא מקבל בהבנה את "בורותה" ומיד מוסבר לנו שלדידם של דוברי המתים, "הטוב והרע קיימים רק כמניעים אנושיים" - וקארד לא ממש משאיר מקום לספק לגבי מי משניהם צודק. ולמרות טענתו של קארד על כך שאנדר, בניגוד להיטלר, לא ידע מה הוא עושה - הגיבור עצמו מודה, ברגע מסוים, שהיה נוקט באותה פעולה בדיוק לו היה יודע שלא מדובר בתרגיל אלא במלחמה אמיתית.
לקרוא ולשנוא
לא רק עלילותיו הפנטסטיות של קארד ספגו ביקורת פומבית - עם הפיכתו ל"סלב" ספרותי, גם עמדותיו והתבטאויותיו בעולם האמיתי החלו לעלות לדוכן הנאשמים. וקארד בהחלט סיפק עדויות חותכות. כך למשל, במאמר ידוע לשמצה שפרסם ב-1990, תחת הכותרת "The Hypocrites of Homosexuality", טען כי יש להותיר בעינם את החוקים נגד אקטים הומוסקסואליים, "לא כדי לאכוף אותם במקרים של אנשים שעוברים עליהם - אלא כדי לשלוח מסר ברור שמי שבהתנהגותו המינית סוטה ממה שהחברה מגדירה כדרך הישר, לא יכול לשמור בה על מעמדו כאזרח שווה זכויות".
ביטוי מרתק עוד יותר לקונפליקט הזה, שבין ההערצה לספריו של קארד והשנאה היוקדת לדעותיו והתבטאויותיו, ניתן למצוא בראיון שערכה איתו דונה מינקוביץ, מעריצה של "המשחק של אנדר" והמשכיו, ושזכה לכותרת "My favorite author, my worst interview".
מינקוביץ התעמתה עם קארד, בין היתר, על האופן שבו הוא מצדיק הרג אזרחים חפים מפשע במלחמות בוייטנאם וקוריאה ("הטעויות האלה הן חלק מכל מלחמה", "כשאני מדבר על הטעויות שנעשו בוייטנאם ובקוריאה, אני מדבר על הטעויות שגרמו לנו להיכנס למלחמה - לא על הרג אזרחים"), והיחס שלו להומוסקסואלים ("אני לא חושב שהומוסקסואלים צריכים לקבל את מכלול החוקי השוויוניים שיש לשחורים", "אני מופתע שאת טוענת שזה לא פוגע באף אחד: מבין כל ההומוסקסואלים שהכרתי, אף אחד לא נעשה מאושר יותר ממעשיו").
בסוף הכתבה, מספרת המראיינת בהומור שאחרי הראיון היא פתחה את "המשחק של אנדר", גילתה שהוא עדיין טוב, ואיחלה למחבר "המשך חיים מחורבן". הוא, מנגד, אמר בראיון מאוחר יותר שהיא אכן ציטטה אותו באופן מדויק, ושהוא מצפה מקוראיו שיבינו "מי מבין שנינו הוא זה שמלא בשנאה, בורות וחוסר סובלנות כלפי כל מי ששונה ממנו".
סוף הוליוודי
עכשיו, אחרי המתנה בת כמעט שלושה עשורים (שבמהלכם קארד סירב ללא מעט הצעות מהאולפנים הגדולים, ואף גנז תסריט מוקדם יותר שכתב בעצמו לפרויקט), אנדר עושה את דרכו למסך הגדול - ותהיו בטוחים שבאולפני "סאמיט אנטרטיינמנט" יש מי שמודאג מכך שהסערות סביב דעותיו של קארד, כמו גם הביקורת המוסרית על ספריו, יצופו מחדש סביב יציאת הסרט בנובמבר הקרוב - בעיקר הודות לעובדה שהמחבר חתום על הסרט כמפיק שותף.
אז מצד אחד, ניתן לטעון שלמרות השערוריות והביקורות, ספריו של קארד בכלל ו"אנדר" בפרט עדיין נהנים מפופולריות רבה ברחבי העולם - וגם אצלנו בישראל. "בניגוד ללהיטים אופנתיים שברגע
יציאתם לאור יש עליהם התנפלות המונית ואחרי שנתיים אף אחד כבר לא זוכר שאי פעם נכתבו, 'המשחק של אנדר' מוכר מאוד מאוד יפה עד היום - מכירות יציבות שמתפרסות על פני שנים ומצטברות לאט לאט למספרים מרשימים", מספרת בתיה תגר, מבעלי הוצאת "אופוס" שהוציאה את הסדרה בעברית. "זו יצירה שככל שעוברות השנים, מעמדה כקלאסיקה רק הולך ומתבסס. ביחס לספרים אחרים בז'אנר, בהחלט ניתן להכתיר אותו כסיפור הצלחה". בהוצאה מספרים גם על עניין גובר בספר, ואף בוחנים את האפשרות להוציא מהדורה מיוחדת לקראת צאת הגרסה הקולנועית.
אולם מצד שני, כפי שתקרית "סופרמן" הבהירה, ברגע שהוא יוצא מהבועה המד"בית המגוננת שלו - קארד ויציר כפיו אנדר חשופים להשפעה קריטית הרבה יותר של דעת הקהל, ויש להניח שארגונים ואנשי ציבור שונים ידאגו להעצים את הרוח הנגדית, במטרה למנוע את הניתוק בין היצירה והיוצר. ניתוק שב"סאמיט" בוודאי יעבדו קשה מאוד בשביל לבסס בקרב הצופים הפוטנציאלים.
אנדר וויגין ללא ספק היה מצליח להתמודד עם אתגר כזה: הוא רגיל לבידוד חברתי וניהול קרב חסר סיכוי של מעטים מול רבים. מעניין יהיה לראות אם קארד ושותפיו יפגינו כישורים אסטרטגיים דומים.
