"לא מתרגלים לראות מוות מול עיניים". טור של חובש
אהרון אייכלר חובש רפואת חירום בארגון "איחוד הצלה", כבר מורגל במראות קשים. הוא מוזנק לאירועים מדי יום ועושה את עבודתו, אבל מסביר שלמראה של מוות אי אפשר אף פעם להתרגל. בגילוי לב הוא מספר על מה שעבר עליו כשהוזעק לטפל בבת ה-39 מירושלים שמתה עם העובר שברחמה. טור אישי
זה לא פשוט לראות את המוות מול העיניים. אהרון אייכלר, חובש רפואת חירום בארגון "איחוד הצלה", נתקל אמנם במוות כמעט כל יום כשהוא מוזעק לטפל באנשים, אבל את הבוקר של יום שני בשבוע שעבר, הוא לא ישכח לעולם.
- עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
"אני רוצה לשתף את שאר המתנדבים ברגשות שמלווים אותי היום מאז הבוקר. בשעת בוקר מוקדמת (05:35) המירס התעורר לחיים. מוקד 1221 של איחוד הצלה העביר אליי את ההודעה: "אישה במצב של חוסר הכרה". קמתי מיד, עליתי על הקטנוע ודיווחתי כי אני יוצא למקום האירוע.
מתמודדים עם האובדן
- הטרגדיה של עמנואל: איבד את אשתו וילדיו לסרטן
בכתובת המתין לי אדם על המרפסת. הוא צעק: "מהר, מהר... היא במצב קשה". כשנכנסתי לחדר הצפוף להחריד מצאתי בו אישה צעירה בחודש תשיעי להריונה מוטלת על הרצפה. היא היתה ללא דופק וללא נשימה. במיטה ישבו שני תינוקות קטנים שבכו.
"הבנתי שרק נס יעזור כאן"
תוך שניות, אני וחברי לצוות הוצאנו את הילדים אל מחוץ לחדר הזזנו כמה רהיטים והתחלנו בהחייאה. חברי לצוות ביצע עיסויים ואני הנשמות.
הגנבתי מבט לעבר מבצע העיסויים וזיהיתי שהוא אומר בלחש את "שיר למעלות". ואני, בין כל הנשמה להנשמה לחשתי: "בשם השם נעשה ונצליח", משום שהבנתי כי רק נס יעזור כאן.
צוות האמבולנס הגיע למקום. הפרמדיק שהצטרף אלינו בדק את האישה. "הדופק חזר", הוא אמר והעביר לביה"ח הודעה: "תפתחו לנו חדר טראומה".
דיווחתי למוקד 1221 של איחוד הצלה על החייאה מוצלחת וחזרתי הביתה. בלב המשכתי לייחל כי בביה"ח יצליחו לייצב את מצבה של האישה. תמונת ילדיה הקטנים נשארה חרוטה בראשי.
כאב על החיים שאבדו
אך לצערי הרב תחושת הסיפוק על ההחייאה המוצלחת התחלפה במהלך היום בתחושה אחרת – קשה. הכותרת באתר האינטרנט בישרה כי "בת 39 בחודש תשיעי מתה; גם העובר לא שרד". זיהיתי את המקרה מיד.
להרגשה הזאת אי אפשר להתרגל, ולא משנה לכמה מקרים קשים אנו מגיעים. היום חוויתי את כל מגוון התחושות שאנו לומדים להכיר במסגרת ההתנדבות להצלת חיים: תחושת הסיפוק בסיומה של החייאה מוצלחת, הכאב על חיים שאבדו, שמחה על שהצלחנו להחזיר את לבה של אמא לילדים רכים לפעום, ועצב על הפעוטות שהתייתמו לאחר כמה שעות".
לפנייה לכתב/ת 
