על מזוודות: למה החלטנו לעזוב הכל ולעלות
בראיין שונא את העבודה שלו, דיוויד ברגר רוצה להיקבר בירושלים - ו"סנדי" פתחה לשלמה לוביץ' את העיניים. רגע לפני שהם נוחתים בנתב"ג עם דגל ביד ו"התקווה" בלב, מסבירים יהודים אמריקאים למה הם עוזבים את סיר הבשר בדרך לסיר הלחץ המזרח-תיכוני
מה גורם לקרוב לאלף איש להגיע ליריד העלייה הגדול ביותר בצפון-אמריקה – רגע לפני שהם על מזוודות בדרך ישראל? זר לא יבין זאת, גם לא הישראלי הממוצע שחי את המציאות המזרח-תיכונית המורכבת, על רבדיה הביטחוניים והפנים-דתיים.
ממה יחיו? איפה יגורו? אלה כמה נעלמים שוליים, או, כפי שאומרת טובי: "אני לא אוהבת לתכנן יותר מדי מראש, אז אנחנו פשוט קופצים למים העמוקים".
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אבל מלון פלאז'ה במרכז מנהטן היה, ככל הנראה, המרחב הציוני ביותר – בלי טיפת ציניות – בקוסמוס כולו, כשמאות יהודים דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, גדשו אותו במטרה אחת: לסגור עניינים בדרך למזרח התיכון, באדיבות מפעל העלייה הגדול ביותר במערב: "נפש בנפש", בשיתוף הסוכנות היהודית, קק"ל ומשרד הקליטה.
ביריד המתוקתק הציג הארגון - בין בהרצאות ובין בדוכנים - את מערכת הבריאות הישראלית על ביטוחיה (השונים עד מאוד מהשיטה האמריקאית), את אפשרויות התעסוקה השונות, זכויותיהם של העולים – ועד לאופציות מגורים, נגיד, בחדרה.
הכירו את הישראלים שבדרך. מי יודע, אולי הם יהיו השכנים שלכם, אולי יש לכם הצעת עבודה עבורם, ואולי סתם תיזכרו בחיבה למה אתם חיים כאן.
דיוויד ברגר (58): "ישראל היא התחנה האחרונה שלי"
מקום מגורים נוכחי: ניו-יורק. מקצוע: פסיכולוג ומורה. השקפה דתית: לא דתי.
ברגר כבר רכש כרטיס לכיוון אחד – תל אביב, אך ליריד הגיע כדי ללמוד על אפשרויות תעסוקה, או כלשונו: "רציתי לדעת כיצד ניו-יורקי יכול להסתדר בישראל".
"ישראל היא התחנה האחרונה שלי", הוא אומר. "אני מגיע לחיות בישראל, וכשאמות יקברו אותי בירושלים. אני רוצה לחיות עם העם שלי, בארץ שלי. אלפיים שנה לא היה לנו כלום, ועכשיו כשיש לנו את מדינת ישראל, אפילו 'קשיש' כמוני מסוגל לתרום. כבר 19 שנים אני חולם להגיע לישראל, אך עקב מצבי המשפחתי, התעכבתי. עכשיו כבר אין שום דבר שקושר אותי לכאן".
טטיאנה (42) וטבטה (18) גומז: בשביל הגיוס
מקום מגורים נוכחי: מסצ'וסטס. כאן ביתי: ליד הכינרת. השקפה דתית: לא דתיות.
טטיאנה וטבטה, ילידות ברזיל, היגרו לארצות הברית לפני 13 שנה, והן מרגישות לגמרי אמריקאיות, אבל יום אחד השתנה הכל. "טבטה יזמה את הצעד הזה, משום שהיא רוצה להתגייס לצבא", אומרת אמה, טטאינה. "חיכינו שהיא תסיים את הלימודים. אני עצמי התגרשתי ורציתי לעשות שינוי, ומאחר שתמיד הייתה לי תשוקה עמוקה לגור בישראל, החלטתי שזה הזמן לחיים חדשים ולהתחלה חדשה".
"החלטתי שזה הזמן לחיים חדשים ולהתחלה חדשה". טטיאנה וטבטה
"כל חבריי כבר בישראל", מעדכנת טבטה, "ורבים מהם כבר עשו צבא וכבר לומדים. אני תמיד רציתי להתגייס, רק לא היה לי ברור אם אשרת בצבא הברזילאי, האמריקאי או הישראלי. עכשיו, אחרי כשכל חבריי כבר בישראל – ברור לי שגם אני אתגייס לצה"ל".
מרים (30) ויוסף (30): "זה קשה, אין ספק"
מקום מגורים נוכחי: ניו-ג'רזי. מקצוע: היא עובדת בחברת עורכי דין, הוא מורה. כאן ביתי: במצפה יריחו השקפה דתית: חרדים
השניים הורים לבת, ואוהבים את החיים בארצות הברית עד מאוד. ליריד הגיעו בחיפוש אחר אפשרויות תעסוקה. "אבל אני מרגישה שהבית שלי בישראל", מרים אומרת. "יש לנו המון סיבות למה אנחנו רוצים לעלות – גם כדי ליישב את הארץ, וגם מבחינה חברתית. אבל זה קשה, אין ספק. כל המשפחה שלנו כאן. החיים פה נהדרים וטוב לנו בקהילה, אך מבחינתנו זה הזמן לעלות לישראל".
משה, רנה וילדיהם: עבורנו זה ממש לעזוב הכל
מקום מגורים נוכחי: ניו-ג'רזי. מקצוע: הוא רופא, בעל שתי מרפאות שיניים, היא מנהלת שיווק. כאן ביתי: בשומרון. השקפה דתית: דתיים.
בהרכב לא שיגרתי הגיעו משה ורנה עם ארבעת ילדיהם - כלב, דודו, הלל ואליענה, מתוך מטרה: "כדי שהם ירגישו חלק מהתהליך".
"נוח לנו פה כרגע, ואנחנו משאירים הכל מאחור"(צילום: לירון נגלר-כהן)
"זה משהו שחשבנו עליו הרבה מאוד שנים", אומר משה. "ישראל זה הבית של היהודים, והגיע הזמן לצאת מהגלות. נוח לנו פה כרגע, ואנחנו משאירים הכל מאחור. זה ממש 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. עבורנו זה ממש לעזוב הכל, יש לנו בארץ חברים, אך לא משפחה. אבל זה חשוב לנו כי אלפיים שנים לא יכולנו להתיישב באדמתנו, במקום שכל יהודי חפץ לחיות בו".
המשפחה מעדכנת כי העלייה מתוכננת לקיץ 2015, לאחר שכלב (כיום בכיתה י') יסיים את לימודיו ויתגייס לצבא. את בר המצווה של כלב חגגה המשפחה בחברון. לאחר שיעלו, מתכנן משה לעסוק בנדל"ן ביהודה ושומרון, ולתחזק במקביל את מרפאות השיניים שלו בניו-ג'רזי.
זהבה ארקי (27): עוד לא סיפרו למשפחה
מקום מגורים נוכחי: לוס-אנג'לס. מקצוע: סטודנטית לפסיכולוגיה ומורה. כאן ביתי: מתלבטים בין ירושלים לתל אביב. השקפה דתית: גיורת דתייה.
"נולדתי למשפחה לא יהודית במישיגן, לאחר שהיגרנו מניגריה לארצות הברית", ארקי מספרת. "רק כשהייתי בקולג' גיליתי את היהדות, והתחלתי להתעניין לעומק. כבר חמש שנים שאני יהודייה, ונשואה זה שנה וחצי".
"זו מדינת היהודים, וכולנו צריכים לחיות בה. זו התשובה הפשוטה לעלייה שלנו". זהבה ארקי (משמאל) ושרה מאירה טובר(צילום: לירון נגלר-כהן)
לשאלה למה היא עולה לישראל, עונה ארקי בפשטות: "זו מדינת היהודים, וכולנו צריכים לחיות בה. זו התשובה הפשוטה לעלייה שלנו".
ארקי ביקרה בישראל פעמיים בעבר. "אני אוהבת את הרבגוניות התרבותית הישראלית, ומתכננת לעבוד עם פליטים, או באחד מארגוני הסיוע הבינלאומיים".
ואיך מגיבה המשפחה? "אמי שמחה והייתה מאושרת בעצמה לגור שם, אפילו שהיא לא יהודייה, אבל למשפחה של בעלי זה יהיה קשה, ועוד לא סיפרנו להם".
שרה מאירה טובר (27): יש לי כישורים לשרוד שם
מקום מגורים נוכחי: ניו-ג'רזי. מקצוע: עובדת בישיבה בניו-ג'רזי, בעלת תואר שני ביחב"ל. כאן ביתי: קצרין. השקפה דתית: דתייה.
טובר, ילידת קולומביה במקור, היא אם לבת. "לאחר שרציתי לחיות חיים דתיים יותר, הגעתי לארצות הברית. אני מגיעה ממדינה לטינית, שמבחינה תרבותית, לפחות, דומה יותר לישראל מאשר לארצות הברית. אני חשה שיש לי שם יותר כישורים לשרוד".
רייצ'ל בן אלי (23): עברתי את מבחן העלייה
מקום מגורים נוכחי: קונטיקט. כאן ביתי: בחיפה. השקפה דתית: לא דתייה.
אם אתם בסביבה, את בן אלי תפגשו כבר בספטמבר הקרוב, לקראת השירות הלאומי ("כי אני כבר מבוגרת מכדי להתגייס למרות שנורא רציתי"). בן אלי, בת לאב ישראלי, בילתה את כל חופשותיה בישראל, אצל משפחת אביה, "כשכל חבריי נסעו לנפוש בקריביים, זה היה ההיי-לייט של הקיץ שלי".
כאלף יהודים ומאה אחוזי ציונות ביריד "נפש בנפש"(צילום: לירון נגלר-כהן)
היא למדה באוניברסיטת תל אביב חצי שנה, "וקלטתי את התרבות בארץ", לדבריה. "עוד לפני כן רציתי לעשות עלייה, אך ללא ספק זה היה מבחן העלייה שלי, שאותו עברתי – בהצלחה יתירה.
"לאחר הלימודים התנדבתי בצפון, ופגשתי שם המון חבר'ה שהפכו בהמשך לחברים שלי, ואז נאלצתי לחזור לכאן על מנת לסיים את התואר, אך בשלב זה כבר ידעתי שאני עולה, ומתחילה את חיי בישראל".
בן אלי עשתה את ההיכרות האמיתית שלה עם הארץ, לדבריה, במסגרת תוכנית "מסע", שלאחריה אף עבדה בה במשך שנה וחצי: "עזרתי לחבר'ה אמריקאים למצוא את עצמם בישראל". היא אומרת כי התוכנית שינתה את חייה, "ולכן שמחתי לסייע לאחרים, שיחוו את החוויות הללו".
"אני רוצה לעלות ולחיות כישראלית, לא כאמריקאית שחיה בישראל", היא אומרת, ומוסיפה כי הוריה חיים ברגשות מעורבים: "אבי כבר עבר את החוויה של ניתוק, מעבר והגירה כשעזב לארצות הברית. מצד שני, הם מתרגשים עבורי שאני מגשימה את חלומי, אך אין לאף אחד מאתנו ספק שזה הולך להיות קשה כשאהיה רחוקה כל כך. תקוותי היא שכאשר הוריי יראו שאני מסתדרת, הם יבואו בעקבותיי וישתקעו כאן גם כן".
טובי (36) והרב יזהר עזריאל (38): קופצים ראש
מקום מגורים נוכחי: קווינס, ניו-יורק. מקצוע: היא עקרת בית, הוא רב קהילה. השקפה דתית: דתיים.
הזוג עזריאל וארבעת ילדים – בני שנתיים עד 11 – עומדים להגיע לישראל. בקרוב מאוד, למעשה. עד כאן העובדות הידועות.
חברת הפרלמנט שעולה לישראל
צ'או, איטליה
טלי פרקש
היא כיהנה כחברת פרלמנט בכירה, וכותבת טור בעיתון מוביל. אבל פיאמה נירנשטיין, מי שנבחרה כאחת היהודיות המשפיעות בעולם, שתשפוט בפרס "בראשית" - החליטה להשאיר הכל מאחור ולעבור לירושלים, בקרוב ח"כית? ייתכן בהחלט
"אנחנו נשואים כבר 12 שנים, ומאז שהתחתנו אנו חושבים על הצעד הזה", היא מוסיפה. "אנו מדברים על זה כל הזמן. מה מושך אותנו? החיים שם, האנשים שם, היכולת לא להיתפס לחיצוניות. החיים בישראל יותר פשוטים, יותר קהילתיים, ויש בהם משמעות. כאן, בארה"ב, כל אחד חי את חייו.
"זה גם בגלל הילדים. פה יש להם יום לימודים ארוך, והם חוזרים מאוחר, ללא זמן איכות עם משפחה או חברים, ללא זמן לחיות את החיים באמת, על אף שכלכלית פה יותר קל. וזה באמת מדאיג אותנו, כי בעלי רב, ואני לא עובדת כרגע. בעלי לא אוהב את הפוליטיקה של הרבנות בארץ, ולכן לא רוצה להתפרנס ממנה".
המשפחה של הרב עזריאל חיה בישראל, אך משפחתה של זוגתו חיה בארה"ב, ועם זאת, לדבריה: "חסרה לנו המשפחה הגדולה שלו".
שלמה לוביץ': בגלל "סנדי"
מקום מגורים נוכחי: קווינס, ניו-יורק. השקפה דתית: דתי.
ללוביץ' היה הכל עד לחודש אוקטובר האחרון, אז הפציעה "סנדי" בשמי ניו-יורק, וחירבה (גם) את חייו. "הקהילות היהודיות הקטנות פה לא דומות לקהילות בארץ", הוא נאנח. "סנדי' עשתה את שלה. אנו קהילה קטנה שגרה על הים, והקהילה שלנו נפגעה מאוד קשה. הסופה פתחה את עינינו לכיוון ישראל.
"בתים נהרסו, ואנשים הפכו לחסרי בית. אנשים ראו פתאום את הארעיות של הדברים. יכול להיות לך בית ששווה חמישה מיליון דולרים על הים, אבל זה לא אומר שעדיין יהיה אותו מחר. זו אחת הסיבות שחשבנו על זה. מה גם, שאתה אף פעם לא תהיה פה ממש בן בית".
בראיין ברנס (24): אני שונא את העבודה שלי
מקום מגורים נוכחי: ניו-יורק. מקצוע: בעל חברת אריזה. השקפה דתית: מסורתי.
רגע לפני שהוא עזב הכל, סוגר את העסק והולך לעשות תואר בישראל – ברנס מבהיר שפשוט לא טוב לו בארצות הברית. באופן בלתי שכיח, הוא טוען כי חווה אנטישמיות לאורך חייו. "שנתיים חשבתי על כך, ולילה אחד גיליתי שאני שונא את העבודה שלי ומספיק בשל כדי לעזוב", הוא אומר.
"תמיד הרגשתי כאן זר". בראיין ברנס עם רחל לווינסון ובת' מאגן(צילום: לירון נגלר כהן)
"תמיד הרגשתי כאן זר. תמיד התייחסו אלי כמו ל'יהודי'. חוויתי אנטישמיות לאורך חיי. התייחסו אלי לפי אמונתי ולא לפי מי שאני. זה לא שכיח, אך זה קיים.
"אני חש שיש לי מזל שנולדתי בתקופה שבה המדינה היהודית קיימת, ויש אפשרות לשרת בצבא", הוא אומר. "זה מצב שלא היה לפני אלפיים שנה, וזה מאוד מרגש. אני גם חושב שאי אפשר להיות לגמרי יהודי ולבטא את יהדותך עד שאתה בישראל. זה גם יותר קל לי, כמי ששומר על כשרות ושבת, ומי שרוצה בחינוך יהודי לילדיו".
רחל לווינסון (25): כדי שלא יקראו לי רייצ'ל
מקום מגורים נוכחי: ניו-יורק. מקצוע: שיווק ופרסום. השקפה דתית: מודרן אורתודוכס.
"הייתי במחנות 'בני עקיבא' כל חיי. לפני חצי שנה זה הבשיל למחשבה רצינית, ובדצמבר עשיתי את ההחלטה הסופית", פוסקת לווינסון. "אני רוצה לחיות במקום שבו יקראו לי רחלי ולא רייצ'ל. כאן אני לא חלק מרוב, ואני רוצה להיות חלק מרוב. העובדה שאני רווקה, אף היא חלק גדול מהשיקול".
מרים (67) ופרופ' אפרים (69) סודיט: חוזרים בעקבות הבת
מקום מגורים נוכחי: ניו-ג'רזי. מקצוע: הוא מרצה למנהל עסקים. השקפה דתית: לא דתיים
כמעט 40 שנה עברו מאז עזב פרופ' סודיט את ישראל כסטודנט לתואר שני, ועבר ללמוד בארצות הברית. המאסטר הפך לדוקטורט, המצב המשפחתי השתנה אף הוא, ולאט לאט הפכה "דירת הארעי" הנוחה לביתה של משפחת סודיט, "וככל שחולפות השנים כך קטנה ההסתברות לחזור, כי יש סיבות רבות להישאר".
"חברתית - גם אם יש פה הרבה אנשים שאת מכירה - יש נתק מסוים". פרופ' אפרים סודיט עם רעייתו(צילום: לירון נגלר כהן)
אחת הסיבות המרכזיות הייתה עבודתו של סודיט כמרצה למנהל עסקים באוניברסיטת "רטגרס" - הגדולה ביותר בניו-ג'רזי. וכל אותו הזמן שמר אפרים על הסממנים הישראליים ככל יכולתו: המשפחה הקיפה עצמה בידידים ישראלים ודיברה בעברית, "כך שהקשר עם השפה לא ניתק".
עד שיום אחד הודיעה בתם היחידה של הזוג, בת ה-23, כי היא עולה לישראל. "היא הרגישה תמיד קשורה לארץ", פרופ' סודיט אומר, "ואף למדה שני סמסטרים בתיכון לסטודנטים זרים בתל אביב". לאחר ששירתה בתוכנית למתנדבים בצה"ל, הודיעה הבחורה להוריה כי מנוי וגמור עימה לעלות לישראל, "וקרוב לוודאי שזו עבורנו הדחיפה האחרונה".
"כלכלית יותר נוח פה, ויש יותר הזדמנויות כי זו ארץ גדולה יותר, אך חברתית - גם אם יש פה הרבה אנשים שאת מכירה - יש נתק מסוים", הוא אומר. "אנחנו עדיין צמודים מאד למה שמתרחש בישראל. קל לנו להזדהות עם מה שקורה שם, הרבה יותר מאשר עם מה שקורה כאן, במדינה גדולה כמו ארצות הברית.
"ואף על פי שאנו חוזרים בגיל מאוחר, אם נהיה בבריאות טובה, הרי שנוכל להתנדב בתחומים שאנו יכולים לתרום בהם, וזו נראית הזדמנות מצוינת שקורצת לנו".
"נפש בנפש": אין יותר ציונות מזה
"אירוע מסוג זה, שבו יותר מאלף יהודי התפוצות התכנסו על מנת לשמוע וללמוד מהן האופציות שלהם לעשות עלייה, הוא ההוכחה שמושג הציונות בלקסיקון יהודי התפוצות חי וקיים", אומר סגן יו"ר "נפש בנפש", ארז חלפון. "באירוע בלב מנהטן, רואים אולם הומה אדם בכל הגילאים ומכל המגזרים, שהתאספו לשם מטרה אחת ברורה: עלייה למדינת ישראל. אין יותר ציונות מזה".
"זו עלייה אידיאליסטית, ערכית נטו, שלא מגיעה ממניעים ככליים", אומר רפאל כהן, נציג הסוכנות בחוף המזרחי, ואחד האחראים על העלייה מוושינגטון וצפונה. "יש פה אחוז נמוך מאוד של עליית מצוקה, שעושה את הצעד הזה במחשבה שחייה יהיו טובים יותר בארץ".
"67% מהעולים שאנו עובדים אתם בחוף המזרחי, הם בני 0-34", הוא מעדכן, "70% מתוכם באים ממשפחות אקדמאיות, 64% דתיים, אך בקרב הצעירים – הרוב חילוני".
לדבריו, הצעירים מגיעים במסגרת תוכניות כגון "מסע", מתאהבים בארץ ונשארים בה, או עושים שירות צבאי, ולפעמים גם מביאים את ההורים. "ברגע שהם מגיעים לגיל 35 – קשה כבר להזיז אותם מפה", הוא אומר, ומוסיף כי מדובר בתהליך הוא זה ארוך שנים, "כי הם רוצים לדעת בדיוק למה הם הולכים".
כהן מעדכן כי "האוכלוסייה הכי מתבוללת בארצות הברית, היא זו של הישראלים היורדים. הם חיים מחוץ לקהילה היהודית המקומית, והסוכנות קיבלה החלטה עקרונית לעבוד עימם, על מנת שיחזקו את זהותם היהודית".
לפנייה לכתב/ת 
מקווה שהוריה יגיעו בעקבותיה. בן אלי
צילום: לירון נגלר כהן
"כשאמות, יקברו אותי בירושלים". ברגר
צילום: לירון נגלר-כהן
בעקבות הבת. טטיאנה גומז
צילום: לירון נגלר-כהן
ימשיך לתפעל את המרפאות בשלט רחוק. משה
צילום: לירון נגלר-כהן
מומלצים
