אולי תפסיקו כבר להתנצל ותתחילו להיות הורים

אין דרך יפה לומר את זה: רוב ההורים יודעים מה שהם עושים. אני אומר את זה כי הילדים שלהם בסך הכל מתפקדים. לא כולם כוכבים חברתיים, לא כולם תותחים אקדמיים. הם לא תמיד מאושרים, אבל רוב מכריע של ההורים בארץ הקודש מצליח להעניק לצאצאים שלו בית ותחושת בית, את ההרגשה שהם בגדול חשובים - ובגדול נאהבים.

• עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
  

רוב הילדים גם צולחים כראוי את שלבי ההתפתחות הפסיכולוגית ועוברים מזחילה, להליכה, להתבגרות סוערת אך נשלטת, ומסיימים בלהיות אזרח נשוי ומשלם מיסים. אבל זה לא ממש משנה. לא להורים, ולא לחברה.

עוד כתבות בערוץ הורים

הסדק שנפער בתחושת הביטחון העצמי של ההורים לפני כמה עשורים, התרחב לתהום של ספק שמחרבת לנו ההורים את האמונה הבסיסית שאנחנו נוהגים נכון עם ילדינו, ועל הדרך גורף הצונאמי הזה גם את הדימוי העצמי שלנו וגם את איכות הזוגיות שלנו.

מי צריך ללמוד "הורות"?

אין דרך יפה לומר את זה: המון הורים לא חושבים שהם יודעים מה הם עושים. הרשת מלאה בידע על הורות. סליחה, קבלו תיקון: הרשת מלאה ברסיסי אינפורמציה נקודתיים על הורות: איך להציב גבולות, איך לעשות מעברים, איך להניק וגם להעניק, איך לחתל מבלי לפשל, איך לחנך וגם לחייך. ביט ועוד ביט של אינפורמציה.

כל העובדות והטיפים הנ"ל סבבה עליהם, אבל לדידי כיוון האבולוציה של ההורה תמיד הלך בכיוון הפוך – קודם ביטחון עצמי, אחר כך ידע. אין טעם לבלוע בשקיקה עוד ספר הורות ועוד שיטת-חמש-הדקות-לחיסול-הסכסוכים-על-מתי-הולכים-לישון-לעזאזל אם כל ניצני החוכמה המבורכים הנ"ל לא נופלים על מצע של אימא ואבא שאומרים לעצמם בשקט בשקט שלישיית מסרים:

1. אנחנו האנשים הכי טובים למשימה.

2. אנחנו יכולים לעשות את זה

3. אף אחד לעולם לא יכיר את עומריקי הקטן כמונו.

אתם יודעים מה צריך לעשות!

והמצב המנטלי הזה הופך יותר ויותר נדיר. גדודים של הורים נתקעים שוב ושוב בעמדה המתנצלת. כשאני מנסה לברר איתם את הקושי, הם עושים פרצוף מבויש של ילד שלומיאל שנתפס בקלקלתו, ומספרים לי בשקיקה את כל הפשלות שלהם, כאילו תפקידי במחזה הזה הוא להיות האיש שינזוף בהם ויעמיד אותם על טעותם.

לא מסכים. אני לא רוקד לצלילי החליל של התקופה המודרנית רווית האשמה הזו: הורים, תזרקו לעזאזל את הפוזיציה המתנצלת. בבקשה.

תפסיקו שנייה לצרוח עליי שאני לא נותן "טיפים פרקטיים", ותקשיבו: אתם יודעים מה לעשות. אתם יודעים לשאול ואתם יודעים לעשות שימוש מושכל בעצות. לא מקובל עלי שתהיו כל כך מבריקים ורבי תושייה בקריירות שלכם, ותברחו מעמדת הנהג בכל הנוגע לילדה שלכם.

פסיכולוגים תמיד ידגישו – ובצדק מוחלט – את חשיבותו של דיאלוג פנימי יעיל בכל משימות החיים. היכולת של ההורה לדבר לעצמו, לעצור לרגע את ההמולה ולחשוב, פשוט לחשוב, על "מה קורה כאן-למה זה קורה-מה נכון לעשות עכשיו" היא מרכיב קריטי של הורות יעילה.

ברוח שנות האלפיים ההססניות, מיד תעלה בכם התהייה "אבל איך אדע שאני עושה נכון?". תנו לי להרגיע אתכם. אתם לא תדעו. פשוט כי התפקוד ההורי הטוב הוא יותר עניין של החלטה ופחות של ידע. ואפרופו ידע – לעולם אל תזלזלו בידע שלכם! מה שאתם שכחתם על המלאך הפרטי שלכם, על הרגליו ויחסיו עם הסובבים, על התזונה והבריאות שלו, על תחביביו ועל נקודות השיא והשפל בחייו – איש המקצוע לעולם לא ידע.

לפעמים מצליחים - לפעמים לא

אמרו לי שצריך לתת דוגמאות אישיות בפוסט שכזה, כדי ליצור הזדהות סבירה אצל קהל הקוראים. בסדר, נשמע הגיוני. יש לי לא מעט הברקות נקודתיות בהורות שלי יש לי גם ימבה פשלות, אבל על כך בטור אחר. בעצם, לעולם לא.

אני יכול לקרוע את הילדים מצחוק תוך שנייה. להמציא משחקים מעניינים מכלום. לעורר סקרנות על דבר של מה בכך. כל זה נחמד ויפה, ואפילו מצטלם היטב, אבל כפי שאמרתי – אלו רק נצנוצים נקודתיים. לעתים הם מצליחים. לעיתים לא. מה שאני מחשיב כרגעי ההורות הטובים שלי הינן התרחשויות הרבה פחות דרמטיות, שרובן המכריע מתחולל פנימה במוחי ולבי.

עוד שבת בוקר של סכסוכים קולניים בין הגדולה והקטן. מנטליות "שתו לי אכלו לי" של הטרום-מתבגרת פוגשת את מכונת הקשב האלטרנטיבית שלו. רבים. צועקים. נעלבים. הפעם אני עומד בפיתוי ולא מתערב, ונסוג הצידה לישיבת הנהלה פנימית. בין שכטה לשכטה עולות המחשבות: אין תוכניות השבת. הם נהנים להפעיל אותי ואת הקריזות שלי. משעמם להם.

הם צריכים תוכנית. משהו יצרני. מינון נמוך של טלויזיה. או קיי. ישיבת ההנהלה הפנימית הסתיימה. אני מוסיף נחישות לסיר נחישות= היכולת להבטיח לעצמך שלא תיסוג ממה שהחלטת, no matter what. אני נכנס לסלון וקורא להם לבוא.

בהתחלה הם לא סופרים אותי. אני אומר להם שלא נעשה שום דבר עד שלא יבואו לסלון (עיין ערך "נחישות" בפיסקה הקודמת). בסוף באים. אני אומר להם שיעשו תוכנית של מה קורה מעכשיו עד הערב.

הם עושים. ברוח היצרנות, אני מציע להם שיאפו עוגיות ויקשטו. אחרי זה ישימו סרט ויטחנו פופקורן. יש הסכמה. אני רושם אותה יפה על דף ומקשט בשני צבעים של טוש לא חיוני. מתחילים להתנהל עפ"י התכנית. שיעור הצלחה עד הערב - כ90%, למעט התפרצות כעס אחת.

מה שחשוב בדוגמאות כאלו, שמתרחשות בסלון הישראלי כל שני וחמישי, הוא הבנאליות שלהן. במקום המצאת ענק או מהפך מחשבתי מטלטל יש פה רק קומון סנס הורי. ודבקות. ונחישות. ובעיקר חשוב להדגיש מה שאין כאן: אפילו לא מונח מקצועי אחד. סורי, פרויד. אנחנו מסתדרים לבד.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, מפתח המיזם "אסטרטגיות למידה - מלמדים את הילדים ללמוד" ומחבר הקורס