ערוץ הכלבים: לא נובח ולא נושך
בסקי, נוסה ואריאנה מלמד התיישבו על ספה אחת כדי לצפות בערוץ הכלבים. הזכר ריחרח בעכוזה של הכלבה, היא מצידה התעניינה בעץ דקל והמבקרת הגיעה למסקנה שעדיף אקווריום. זה קצת יותר יקר, אבל הרבה יותר אפקטיבי
מבחינתם ההתחלה היתה מבטיחה: הושבתי את שניהם על הספה והם תלו בי עיניים תמהות - פתאום מותר? ועוד שניהם יחד, מכורבלים איתי? ימות המשיח. בסקי, יצור כלאיים חד פעמי שנולד מאהבה מוגזמת בין כלבת מזחלות האסקית לכלב נקניק באסט, לא ידע את נפשו מרוב שמחה.
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet
עוד כתבות ועדכונים, לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet
בטוב עליו רוחו, מיד פנה לרחרח בעכוזה של נוסה, פינצ'רית זערערה שנמצאה בינקותה באמצע הכביש בנהריה ועד היום אף וטרינר לא מבין כיצד היה לה שבב שהצהיר כי היא פודל לבן, זכר, מכפר סבא. השניים הללו מגדלים אותי ואת ילדיי כחיות המחמד שלהם, ואי לכך, בפרוץ ערוץ הטלוויזיה הראשון מסוגו בעולם (בעצם, השני מסוגו, אבל כלבים לא כל כך טובים בחשבון) המיועד להולכים על ארבע מהזן הנבחן, התיישבנו שלושתנו לראות.
אבל אנחנו הרי לא רואים את אותו ערוץ עצמו. כלומר, השניים עם הזנב וזאת שעדיין אין לה, מצויידים בראייה שונה לגמרי. כלבים מיטיבים לראות גוונים של אפור, ומבחינתם טלוויזיה בשחור לבן זה בסדר גמור וגם תואם למציאות חייהם. אבל אף בעלים של חיית מחמד לא ישלם ולו אגורה ל-yes אם חלילה התכנים המוצגים לידיו הטוב של האדם לא יהיו עדכנים ורבגוניים כמו אלה המשווקים לאדם עצמו, ולפיכך זה בצבע. את הצהובים, הכחולים והסגולים העין הכלבית מפענחת נכון, או לפחות כמונו. צבעים אחרים - כמו אדום – פשוט לא נרשמים במוח.
עינו של הכלב מבחינה בריצוד טוב מאיתנו, ולכן - כך על פי יוזמי הערוץ והוגיו, ישראלים חכמים עם חוש מצוין לממון מהיר, הטלוויזיות השטוחות מתאימות להם במיוחד שכן הריצוד מהיר בהרבה, מתחת לסף בו כלבים מפרקים רצף של תמונות לסטילס. בדור הקודם של הבומבילות הגדולות, הם לא נהנו מטלוויזיה. עכשיו מגיע גם להם. לא תשלמו חופן קטן של דולרים או שקלים כל חודש תמורת הזכות להעניק להם פינוק שכזה? תראו מה שמציעים, ותחליטו.
ראינו איפוא, ובאמת בלי דעה קדומה, שכן מלכתחילה ברור היה כי התכנים לא יצטיינו בעלילות מקפיאות דם, בהרפתקאות מסמרות שיער ובמורכבות אפית. כלב לא מסוגל להבין את "לאסי שובי הביתה" או להזדהות עם כלבו המצויר או המונפש של טינטין. "בטהובן"? לא בשבילם. לא בטוח שבכלל יזהו כי הגיבור, סן ברנרד יפיפה ועגמומי, הוא בן מינם.
התכנים קצרים מאוד: כלב על הדשא. עוד כלב על הדשא. עכשיו גור קטן, מאמי-פוצי-קוקי של קווליר קינג צ'רלס ספניאל, (שלכם מהמכלאות המובחרות תמורת 7000 שקלים בערך) ישן שנת ישרים על הדשא. קלוזאפ: איזה מותק. אני מתבוננת בנוסה, אולי התמונה עוררה בה רחשים אימהיים כלשהם, אבל הפינצ'רית מאכזבת. נראה לה חשוב יותר דווקא כעת ללעוס את הזנב המלכותי של באסקי. כבר זמן רב היא עסוקה בפרויקט בו הזנב ייכנס בסופו של דבר לבור שהיא חופרת בספה. נזיפה קולנית, והיא מפסיקה ומעיפה מבט אקראי לגמרי במסך. אני מייחלת לייללת געגועים שלה למראה הפוצי-קוקי, אבל כלום. האם זה בגלל שהיא מעוקרת?
זה רק סמל סטטוס
התכנים מתחלפים: עכשיו יש מוזיקה שהועתקה מערוץ לולי או בייבי, שם מאמינים בזכותם וחובתם של תינוקות לשמוע מדי פעם מצילתיים, משולש ותוף. והנה, יש אקשן: לברדור רודף אחרי כדור על הדשא. הכדור מתגלגל ונעצר. על פי הבהרותיהם של בעלי הערוץ, זו בדיוק הנקודה שרקסי, שחורי וחץ הפרטיים שלכם - אמורים להיצמד אליה. זה הפריים טיים, רגעי השיא של המשדרים - כי כלבים מאוד אוהבים תנועה, ולמעשה רואים טוב יותר כשהם מתבוננים בחפץ בתנועה. אבל מה לעשות שתנועת המסך מענייינת את דיירי הספה הזמניים הרבה פחות מתנודתו של עץ דקל ממול למרפסת? בלי לזפזף ובלי להתבלבל הם קופצים למטה, נובחים על הדקל וחוזרים להתכרבל.
האדם המערבי המודרני עובד המון שעות וכלבו נשאר לבד בבית, עצוב ומסכן נורא. עדות למסכנות היא השמחה העצומה בה יקבל ידיד האדם את פניו עם שובו מעמל יומו. פסטיבל נביחות, ליקוקים, התייחסויות אוהדות על גבול המאניה מרוב געגוע. לי יש הסבר יותר פרוזאי לפרץ האהבה מכמיר הלב: לכלבים אין שעון. אין להם מושג כמה זמן עבר מאז התראינו לאחרונה, רק שמבחינתם זה הרבה, ומכאן ההתנפלות. אבל כדי שלא יהיו עצובים וגלמודים בעודם בבית - עכשיו יש להם טלוויזיה.
והיא אמורה ללמד אותם להתנהג באמצעות דסנסיטיזציה, הורדת סף הרגישות, טכניקה של טיפול ביהביוריסטי בה נחשפים בני אדם וחיות כאחד לגירויים שמעצבנים אותם אבל בצורה מבוקרת, עד שאלה מפסיקים לעצבן. לנובחים למשמע פעמון, למותקפי החרדה בסירנות של יום הזכרון, לאלה שטריקת דלת זוקפת את אוזניהם ומרעידה את גוום, מיועדים סרטונים קצרים בהם נראים כל הדברים האלה וגם נשמעים, בליווי מלמולים מרגיעים של אדון טלוויזיוני אותו יושבי הספה לא מכירים.
לזיקוקים אין אפקט רעש מרשים במיוחד, פעמון הדלת על המסך לא מזוהה כפעמון ביתי וספק אם יזוהה כפעמון בכלל, או כ"רעש בלתי נסבל" באופן כללי. כי למרות ששמיעתם טובה משלנו, יכולת הקישור שלהם בין מה שהם שומעים ומה שהם רואים פגומה בהעדר פרספקטיבה. ופרספקטיבה עבור כלב, היא ריח.
עשרות כלבים עברו בסך על פני המסך, והביתיים נותרו אדישים לגמרי. כל זב חוטם מדובלל שעובר בשכונה מקבל התייחסות פרטנית ורחרוח מדוקדק, מפני שכלבים מריחים סיפור: הם יודעים מה מינו וגילו המשוער של מקור הריח, איפה היה קודם, מה אכל ומתי השתין לאחרונה, אם הוא פנוי לקשר או שמא הושארו אשכיו בלשכתו של וטרינר, אם בביתו חיים חתולים ימח שמם או תוכים, אם
הבעלים שלו עושים סמים ואם התפלש לאחרונה בערימת ג'יפה כלשהי. אין לכם מושג עד כמה אני מקנאה בתכונה הזאת, שהאדם לעולם לא ינכס לעצמו. וזה בדיוק מה שאי אפשר להעביר להם בטלוויזיה נטולת-ריח.
אם אתם באמת רוצים להעשיר את עולמן של חיות הבית, כלבים וחתולים כאחד, עדיף לקנות אקווריום. דגים מהווים טלוויזיה מצויינת. הם זזים הרבה, יש להם ריח מובהק, הבועות משמיעות גלו-גלו נעים והנה לכם בידור: אולי קצת יותר יקר ממנוי חודשי ב-9.90 שקלים, אבל הרבה יותר אפקטיבי (עד שהדגים נשכבים על הצד ולא זזים יותר).
לכלב שיש לו הכל, הערוץ החדש חיוני בדיוק כמו מיטת קטיפה עם שם רקום באותיות משי, קולר של ארמני וסוודר קטן ומגוחך לחורף. לבעלים משועממים שכלבם הוא סמל סטטוס על ארבע, הערוץ הוא חיוני לתחזוקת הסמל. כל היתר, כולל השניים שלי, היו מעדיפים לכרסם עצם ישנה ולא להישאר על הספה מול פוצי, כדור, פעמון ודשא. האמת? צודקים.
