אמיר חרש: "המציאות אינה בז'אנר הריאליזם"
במקביל לעבודת הדוקטורט שלו, בה הוא מבקש לפענח כיצד אנשים שונים בונים עולמות שונים לאותם סיפורים, אמיר חרש פרסם את ספר הביכורים הבלשי שלו, "יתבטל העולם". "כדי לשבור את הנוסחה, חייבים להבין איך היא עובדת", הוא אומר
"נכון כשקוראים ספר יש חוויה של היעלמות בחלל החיצון או בערבות של טקסס או בלונדון של המאה ה-19? אז שכותבים אותו זה חזק פי אלף" - כך מספר אמיר חרש, שמשיק בימים אלו את ספרו הראשון, "יתבטל העולם" (הוצאת "כתר" ו"קסת"). "כשאתה כותב אתה במקום אחר", הוא אומר, "ואתה זה ששולט בעלילה - ששולטת בך בחזרה".
במרכז הרומן "יתבטל העולם" עומד הגיבור פיליפ בוזגלו (במחווה לבלש המפורסם פיליפ מרלו, פרי עטו של ריימונד צ'נדלר), אדם עייף וציני, שמקבל את תיק החקירה שישנה את חייו. עם מעט מאוד קצוות חוט, יוצא בוזגלו בסובארו מתפרקת לחפש אחר בחור מסתורי שהשאיר אחריו רק טקסט סיפורי עלום. תוך כדי החיפוש הוא פוגש בשלל טיפוסים: גנבים, מנכ"ל חברת הייטק, מנהיג כת משיחית וטרמפיסט זרוק. וכמובן, את אביגיל שהופכת ליד ימינו, והיא עצמה משמשת גיבורה מובילה נוספת בעלילה.
איך נולד הרעיון לספר?
"הייתי בספריית האוניברסיטה ולא היה לי מצב רוח וחשק, אז הסתובבתי והסתכלתי על ספרים. פתאום נתקלתי בכותרת 'צרות זה המקצוע שלי'. הורדתי את הספר מהמדף, התחלתי לקרוא ונסחפתי. זה היה סיפור בלשי של ריימונד צ'נדלר בכיכובו של פיליפ מרלו, והדבר הזה עורר בי השראה גדולה. אז התחלתי לכתוב סיפור קצר, בלשי. הראיתי אותו לכמה אנשים והם התלהבו וצחקו, ורצו לדעת מה קורה בסוף, וכל החוויה הזאת שכנעה אותי שספר כן עושה משהו בעולם.
אוהבים ספרים? היכנסו לפורום הספרים שלנו
"בהמשך עבדתי בחברה להגנת הטבע, ובמהלך טיול באזור עין גדי, אחד העובדים האחרים שקרא את הסיפור שכתבתי, אמר פתאום: 'פה היתה תאונת הדרכים בה כל ההודים נפלו והתפזרו על הכביש'. הוא תיאר סצנה מהסיפור הבלשי שלי שנחקקה לו בזיכרון. גם זה שיכנע אותי".
קוראים וכותבים באמצע הדרך
חרש, בן 31, חי בירושלים ובשנים האחרונות מקדיש את עצמו לכתיבה.
את המיומנות הזו, לדבריו, למד באינטנסיביות תוך ניסיונות רבים, אותם הוא מגדיר כ"יום לימודים ארוך". הוא נולד ברמת גן, ולמד לתואר ראשון בתוכנית משולבת למצטיינים, השלים תואר שני בפסיכולוגיה, וכעת כותב, בנוסף לספרים, גם דוקטורט שבוחן איך אנשים קוראים טקסט ספרותי.
אז איך הם קוראים?
"השאלה שאני מנסה לחקור היא איך הם בונים את העולם של הסיפור, וגם איך הם מתעלמים ממנו. עד כמה הם חופשיים לעצב את העולם הסיפורי. גיליתי תוך כדי מחקר שלקוראים יש המון מקום לחופש. אם נותנים לאנשים שונים לקרוא את אותו הסיפור, ושואלים אותם על מה הסיפור, מקבלים מגוון רחב של תשובות. אנשים מספרים דברים שונים על העלילה, ואפילו דברים שבכלל לא נכתבו. רציתי לבחון איך הדבר הזה אפשרי. המסע המחקרי הזה עוזר לי לדעת איך לכתוב בעצמי".
בנוסף לכתיבתו, חרש גם מספר סיפורים למבוגרים. הוא מעביר סדנאות בתחום, וגם משתתף במעגל מספרי סיפורים בירושלים, בבית הקפה "ירח מלא" בחורף, ובמדורה בגן סאקר הירושלמי בקיץ. "אנשים שלא מכירים אחד את השני יושבים יחד ומספרים זה לזה סיפורים, אגדות, דברים שהם ראו בטלוויזיה, משהו מטורף על הטיול בהודו או שיר שהם כתבו. כל מה שהם מגיעים איתו מתקבל בברכה, והדבר הכי חשוב הוא שחייבים להקשיב - כי הסיפורים צריכים את ההקשבה כדי להיווצר. בתקופה שלנו, כשהכל כל כך מהיר ורגעי, קשה לאנשים למצוא את הפנאי הרגשי לכך. במעגל אנחנו מצליחים ליצור את האווירה והריכוז שמעוררים את הסיפורים".
איך בחרת את שם הספר?
"'יתבטל העולם' היה השם הראשון שבחרתי, ואז בדקתי המון שמות אחרים, ובסופו של דבר חזרתי לשם הזה. הוא קשור לסיפור של רבי נחמן מברלסב על הלב והמעין, וגם הצירוף 'יתבטל העולם' זו קריאת התרסה לשינוי, או לביטול של העולם או לבטלה. הכוונה שלי או היא שניקח את הדברים רגוע, אחרת, ונתחיל לעשות משהו אחר".
הרומן שלך מערב מספר סגוננות ספרותיים, ולא נאמן רק לז'אנר הבלשי.
"כשהתחלתי לכתוב ניסיתי לחקות סגנונות של אחרים: הייתי קורא עגנון ומנסה לכתוב עגנון. קורא דוד פוגל או חנוך לוין, ומנסה לכתוב את הסגנון שלהם. ככה זה היה תקופה ארוכה. בכתיבה של הספר הזה, ברגע שנולד הסיפור הבלשי, הסגנון פשוט מנסה להיות ייחודי ולא דומה לאף אחד באופן ישיר. אני מניח שזה עירוב של דברים שקראתי בעבר, ושל דברים וסגנונות שנמצאים בתוכי.
"באופן כללי אני מאמין שהמציאות לא מצויה רק בז'אנר אחד והיא בטח ובטח לא בריאליזם. המציאות של אנשים דתיים היא מאגית, יש להם צדיקים ויש להם השגחה עליונה ויש להם נסים וזאת המציאות שלהם. אם אתה חי בתל אביב, אז המציאות שלך היא בז'אנר אחר מאשר אם אתה גר בירושלים. כדי להבין משהו אמיתי על המציאות צריך להעביר הרבה מאוד נקודות מבט שונות בסיפור. אני מנסה לשחק במשחק הזה: בין הציפיות לדבר מסוים שיקרה בסיפור לבין ההגשמה החלקית שלהן, כי כדי לשבור את הנוסחה, חייבים להבין איך היא עובדת".
ברומן שלך, התעלומה הבלשית מקושרת לכתב יד אבוד. מדוע?
"הבלש הוא פרשן, והפרשן הוא בלש. כי מהו בלש בעצם? מסתכל על המציאות, מוצא רמזים ומנסה להבין מה הדבר הגדול שקורה. רציתי שהדבר שמפרשים אותו יהיה סיפור או טקסט. הסיפורים מהווים רמזים, והפוך: גם הרמזים מהווים סיפורים".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"בימי הגן מאוד אהבתי את 'אהרון והעיפרון הסגול'. הרעיון שהילד הזה עם העפרון הסגול יוצר לו עולם שלם, כולל דברים שמפחידים אותו וגם נשלט על ידיהם, הרשים אותי מאוד".
ממי היית רוצה לשמוע חוות דעת על כתב היד שלך?
"דויד גרוסמן. שלחתי לו את הספר, ואני מחכה לתשובה. יש משהו במשחקיות של גרוסמן, בעיקר ברומנים של הנעורים, 'יש ילדים זיג זג' או 'מישהו לרוץ איתו', שמייצג חגיגה והרפתקאות יחד עם אלמנט בלשי, לצד ראייה מאוד עמוקה כלפי נפש האדם".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"פשוט שיקראו אותה".
