"כמו רוח רפאים": קירשנבאום מדבר, הטבע דומם

לא נעים ליהנות מצרות של אחרים, אבל הרי רק מצבו הקשה של ערוץ 10 יכול היה להביא לפריים-טיים את "כמו רוח רפאים", סרט טבע מינורי שכזה. מבחינתי, זה ארוע נדיר ומבורך, שכן לרוב אני לא יכולה לצפות בטלוויזיה מסחרית בשעות השיא יחד עם ילדיי. הם בני 12, ואין לי כל כוונה להושיב אותם ואותי לפני פיסות ריאליטי מכל הסוגים או דוקו מזעזע כלשהו. אבל מוטי קירשנבאום מחפש זאבים טלואים בטנזניה? ברור שהתכרבלנו.

מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"המגיפה": פחות מפחיד מהמציאות

ח"כים בריאליטי: אבסדזה לא, אחמד טיבי כן

כל העדכונים הכי חמים, לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet

יש לאיש הזה כשרון בלתי מעורער להוציא סיפור מאבן שותקת. ראשית, הוא מבחין בכל פיסת אירוניה או אבסורד בשטח, ושנית, הוא מלווה את סרטיו בקריינות רצופה, בה כל פיסת אירוניה תופיע גם תופיע, למקרה שלא הייתם יכולים ללכוד אותה במבט, כמו שהוא יכול. לעתים התוצאה מופתית, לעתים קצת מעיקה, אבל התמהיל הכללי טוב די הצורך להשאיר אותנו מול המסך גם אם לא יגיע זאב טלוא אחד. 

זה היה סרט חמוד על כשלון. קירשנבאום וצוותו, כולל בן שמרבה לומר "השם ישמור" לנוכח סכנות אמיתיות או מדומות, יצאו לחפש אחר הערס האולטימטיבי של עולם הטורפים: Laycon Pictus חי רק באפריקה והוא לא כלב וגם לא זאב, אלא מכונת ציד עדרית משוכללת ביותר, שאחוזי ההצלחה שלה בוידוא הריגה גבוהים משל כל החתוליים על יחסי הציבור המופלאים.

עשרה קבין של חן ירדו על עולם החי, וכלום לא התיישב על הדבר הזה, אוסף של כתמים בכל מיני צבעים עם אוזניים בגודל תרוודים ופרצוף של סרט אימה דל תקציב. אני חוששת שהעדר יחסי הציבור של החיה נובעים מחוסר חן מוחלט - אבל לקירשנבאום זה לא מפריע: הוא רוצה לצלם אותו. למה? כי זה קשה.

בטבע נותרו רק כמה אלפים, רובם בשמורות הענק של טנזניה ששטחן גדול בהרבה משטח ישראל. מה חשב לעצמו, שבשמונה ימים יצליח לאתר להקה ולתעד אותה? הלא אין לקירשנבאום תקציבים של נשיונל ג'יאוגרפיק, צוות של "ווילד", וסבלנות אין קץ להמתין בסוואנה חודשים על גבי חודשים להופעת נושא סרטו. מה עושים בכל זאת, בהעדר זאב, בזמן המוקצב? מתעדים אבסורדים ואירוניות, כמובן.

מן הטיסה הראשונה בססנה מקרטע עם חלון מחוזק בסלוטייפ וג'י.פי.אס שנעקר ממונית, עד לנחיתה הראשונה במסלול שורץ בבונים, קירשנבאום אינו מחמיץ שום הזדמנות לשעשע אותנו באנקדוטות: תראו, חסידת אוכפים. ענקית. מטר וחצי. והנה מלא היפואים באגם טגללה, היכן שבאנו לחפש זאבים טלואים, והנה הגיג: "מלך החיות יודע שאנחנו מסוגלים להגיע לירח, אבל כאן בסוואנה הוא מסתובב חופשי ואנחנו כלואים בג'יפ". אלה בדיוק ההגיגים המיותרים עד מעיקים של קירשנבאום: מילא ההאנשה התכופה שהוא עושה לחיות, זה עוד נסבל, אבל לייחס להן תובנות כגון אלה, רק בשביל הדחקה? מוגזם לגמרי.

ומתישהו, היעדרו של סיפור בסרט הזה הופך גם הוא מוגזם. "אי אפשר למלא סרט שלם רק בציפורים ובמוסיקה", מקונן קירשנבאום , "חייבים לפחות קיל אחד".

הקיל - הסיבה שבגללה אנשים צופים בסרטי טבע - היא השיא הדרמטי של העלילה. בדרך כלל מדובר באריה או נמר שאוכלים משהו אחרי שעבדו קשה כדי להרוג אותו, והצלמים עבדו בנחישות כדי להשיג תקריב של פני הטורף המגואלים בדם ועיניו העצומות של הקורבן הגדול, המת.

אלא שכאן נסתפק בחסידה ששולה דג-ריאות מבור מים. למה? כי חבורת לביאות

שנדמה היה כאילו עוד מעט ישחטו גנו, נמלכה בדעתה ופשוט ביטלה את האירוע. "המחשבה שהן דופקות לנו את הסרט לא הטרידה אותן", קובל היוצר וממשיך. מה עכשיו? עוד מאותו דבר: נהגי ספארי שמבטיחים זאב טלוא במרחק נסיעה - אבל בעצם לא ראו אחד יותר משנה, שומרי פארק מנומנמים שמשגיחים על חיות שכבר לא גרות בשמורה. עוד היפו ביישן? עוד אימפלה חיננית? למה לא.

בני ה-12 גילו סבלנות גדולה משלי לסרט הזה. מבחינתי, קירשנבאום עבר כאן את הגבול בין הצורך לספר סיפור והרצון לטייל עוד קצת בטנזניה. אני מחכה להסתערות שלו על מדגסקר, אי שיש בו כל האירוניות שהטבע יכול לספק, בתוספת מערכות פוליטיות מסועפות של למורים. מצידי, הזאב הטלוא יכול להמשיך לחכות.