איך אמא יכולה להתחרט שהביאה ילדים לעולם?

"הבאת שני ילדיי לעולם היא החרטה הגדולה ביותר בחיי", זועקת הכותרת באתר mailonline, ומכה בי בבטן הרכה, מכאיבה באופן שלא ניתן להתעלם. קודם זה כואב, מכווצ'ץ את הבפנים של הבטן שלי ורק לאחר קריאה איטית, מדודה, נשימתית, אני מצליחה להתאפס לאט ולהפעיל גם מקומות אחרים בגוף.

עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet  

מפתיע אותי שאחרי קריאה וחשיפה יומיומית לשיתופים אותנטיים של נשים על חוויית האמהוּת שלהן, אני עדיין מרגישה את הבטן שלי כל כך חזק. משהו בי מצפה לחסינות במקום הזה.

קיראו עוד על אימהות בערוץ הורים  

• מחקר: אימהות שנשארות בבית - יותר בדיכאון
• למה אמהות אף פעם לא חולות?
• "אני אמא טובה"! הגיע הזמן שתפרגנו לעצמכם
  

"כואב לחיות כל החיים עם רגש חרטה"

על חרטה עדיין לא כתבו לי. על חרטה עדיין לא דיברנו. האם זה בגלל שחרטה על הבאת הילדים לעולם היא עדיין טאבו כזה גדול? האם זה בגלל שחרטה היא מילה כל כך גדולה, גורפת, דיכוטומית, שלמעשה מבטלת את הבחירה הכי משמעותית בחיים שלנו? בחירה שלא ניתן להימלט ממנה אלא רק להתמודד איתה בכאב?

חרטה על הבאת ילדים היא בעצם חרטה על חיים שלמים שהיו לנו, וזאת חרטה כואבת במיוחד, שורטת במיוחד, קשה כל כך לנשיאה ולהבנה, כמו רגש גדול ועוצמתי שלא ניתן בכלל להכילו. איך אישה שבוחרת לגדל את ילדיה יכולה לחיות בשלום פנימי עם רגש של חרטה על הבאתם לעולם?

כל אלו צצו לי בבטן יחד עם הכאב הפנימי, ועם אלה יצאתי למסע הקריאה, שהרגיש ככזה. שמתי לב כיצד אני מנסה להתרחב מבפנים בזמן הקריאה, מגייסת את האמפתיות, את הסקרנות שבי, את הרצון שלי להבין ולשמוע את מה שלא מדובר ומוכר, מפחדת שלא אוכל להכיל רגש אימהי אותנטי, מפחדת ש.. ממה אני מפחדת? קשה להגדיר. אבל נמצא שם פחד, חשש לגעת, חשש ממשהו לא מוכר.

אבל זה מסקרן אותי וכל כך נוגע אליי, שאני חייבת להתמודד וקוראת ואף מתרגמת תוך כדי, על מנת לא לפספס שום דבר. ואז הנשימה מגיעה, ההיגיון מגיע, האמפתיה מגיעה, הידע מגיע, וגורם לכל התחושה הפנימית להשתנות. הפחד והרצון להתרחק מתהפך לרצון לגעת, לחבק ולעטוף את אותה אמא בת 57, שאת רוב שנותיה בילתה בחרטה, שנשאה כאב כל כך גדול בלבה שעד היום הוא מהדהד.

אני בטוחה שזה מאוד כואב לחיות עם רגש חרטה על הבאת הילדים לעולם, גם אם יש השלמה גמורה עם המקום הזה. כי זאת חרטה, כי אלו הילדים, כי זאת התרבות, כי זה הלב. וכשהחרטה נמצאת, אני בעד לאפשר לה להיות, כי היא כבר כאן ורגש אי אפשר להעלים. אני בעד לתת לה מקום של כבוד, של הבנה ואמפתיה ולא לפחד ממנה כל כך, כי לפעמים עצם הפחד והניסיון להתעלם מתחושה קיימת, מגדיל אותה שבעתיים ומעצים אותה.

ואני קוראת את אותה אישה, איזבלה דוטון שמה, ושמה לב שהחומרים שממנה בנויה החרטה שלה, הם החומרים של כולנו, כאמהות, ותוהה האם התייחסות אחרת לאותן תחושות, חוויות, התמודדויות, שכולנו עוברות ורכישת מודעות לכך שהם נורמליים, לגיטימיים, טבעיים וחלק מהאמהות, היה גורם לה להרגיש אחרת.

לא שהחרטה היתה נעלמת, היא קרוב לוודאי היתה עדיין נמצאת שם, וגם מותר לחרטה להיות, אבל יש בי מקום שתוהה האם בעקבות זאת היו מצטרפות אליה גם תחושות נוספות, שאולי לא היו נותנות משקל כבד ועוצמתי כל כך לחרטה כמעצבת את חוויית האמהות.

ומתוך המקום הזה שתוהה אני כותבת. כי ברור וידוע לי שעדיין נשים רבות מפרשות ומתייחסות לתחושות שעולות בהן כפי שאיזבלה היקרה התייחסה אליהן וברור לי שהפרשנות ומערכת היחסים של הנשים עם התחושות הללו מפריעה משמעותית לאיכות חייהן ורווחתן האישית והמשפחתית וכאן אפשר בהחלט קצת לפתוח את הצוהר ולהרחיב את הלב.

אפשר לראות נקודת מבט אחרת על אותן תחושות שעולות ולבחור מה שמתאים מתוך מקום של ידע וחיבור פנימי. ומהי נקודת המבט האחרת? אנסה להסביר.

"לא הרגשתי שום חיבור לבן שלי"

איזבלה דוטון כותבת: "הבן שלי סטיוארט היה בן 5 ימים כאשר היכתה בי ההבנה כמו מכה פיסית: הבאת ילד היתה הטעות הכי גדולה בחיים שלי... לא הרגשתי שום חיבור, שום רגש חם של חיבה אימהית... הרגשתי לגמרי מנותקת מהיצור החייזרי הזה אשר פלש לתוך הנישואים שלי ושינה אותם לרעה בצורה בלתי הפיכה.

ולא, התחושות שלי לא הגיעו מהעייפות או מדיכאון אחרי לידה או אפילו מבייבי בלוז...כשהביאו לי את סטיוארט לא חוויתי את הלפיתה הפתאומית של הלב שאמהות מצופות להרגיש. במקום זה, ישבתי עם כוס תה וחשבתי לעצמי:' מה עשיתי?'... בחרתי להניק כי אני חושבת שכל אם צריכה לעשות את זה. אבל גם תוך כדי הפעולה האינטימית הזאת, החיבור לא קרה... זה לא גרם לי להרגיש אימהית.."

הנחות מוצא וציפיות חברתיות מופנמות גורמות לתסכול רב ומתמשך בקרב נשים אשר אינן מודעות לאידיאל האמהות ולפער שבינו לבין המציאות.

באידיאל החברתי-תרבותי, שהוא הפנטזיה של נשים רבות, האמהוּת אמורה להיות משאת נפשה של כל אישה מרגע הולדתה, הגשמת הפוטנציאל הנשי שלה, כאשר הולדת התינוק נחשב לרגע השיא המשמעותי ביותר בחייה שבו מצופה לנבוע באם רגש אהבה עצום ורב כלפי התינוק, כזה הפורץ בפתאומיות מהDNA - שלה, עוטף את האישה מוצפת ההורמונים וגורם לה להתמסר אליו בטוטאליות הנדרשת.

המציאות, לעומת זאת, קרובה הרבה יותר לתיאור של איזבלה. נשים יולדות ואינן מרגישות חיבור או אהבה כלפי תינוקן. לא רק חמישה ימים לאחר הלידה, אלא גם חודשים אחריה. וזה נורמלי, זה טבעי, זה קורה, זה קיים וגם הגיוני שיקרה.

החיבור לתינוק והאהבה כלפיו היא דבר שנבנה יחד עם הטיפול והדאגה לו והיא לא משהו ש'נוחת' על נשים או גברים בהזמנה בדיוק בטיימינג הלידה. לוקח זמן לאהוב, להכיר, להתחבר, והרגש המרכזי והרווח שעולה אחרי הלידה הוא דאגה לשלומו והישרדותו של התינוק. רגש אחריות בעיקר, לא אהבה גדולה.

כאשר נשים המצפות לזיקוקים, לחיבור עוצמתי לתינוק, לאהבה גדולה מהסרטים, שמות לב שלאחר הלידה הן 'רק' דואגות לתינוק, כאילו היה תינוק של אחרת, הן נלחצות והלחץ הזה מביא לפרשנות שגויה כלפי רגש וחוויה טבעיים לגמרי. הציפיות המוקדמות כלפי החיבור ורגש האהבה שאמור להיות שם הם הבעייתיים ולא היעדרם.

ציפיות מוגזמות אלו גורמות לנשים רבות מדיי להרגיש שהן לא בסדר על כך שהן לא מאוהבות והשאלות הקשות שהן מעלות מגיעות יחד איתן ומצליחות לחרב מבפנים: אולי לא הייתי צריכה להיות אמא? האם עשיתי טעות? ייתכן שהתינוק נפגע מכך? נשים רבות תוהות אם הן בנויות להיות אמהות ולעיתים מחפשות טיפול ל'בעייתן", כאשר הבעיה היחידה היא בעצם חוסר ידע. חוסר ידע לגבי זה שכך רוב האמהות מרגישות, כך ולא אחרת. כך בעצם מתחיל רגש החרטה.

"מדוכאת בגלל האחריות הבלתי פוסקת כלפיהם"

איזבלה ממשיכה: "מה שהערכתי ביותר בחיי הקודמים היה הזמן לעצמי. להרהר, לקרוא וליהנות מהחברה של עצמי ומהשקט הפנימי. פתאום השקט והלבד לא היו יותר. היו שני פולשים שהפריעו לזה...זה לא שאני רותחת כל יום מסלידה מהילדים שלי. אני בעיקר מרגישה מדוכאת בגלל האחריות הבלתי פוסקת שלי כלפיהם. י

"לדים קטנים מונעים ממך להיות ספונטניים, כל יציאה מהבית הופכת להיות מסע...כשיש ילדים זה מצריך ממך להיות בתשלום בלתי פוסק של קיום, כלכלית ורגשית, אם מעט או ללא כל דבר בתמורה. זה שם מתח נוראי לנישואין שלך וזה פשוט מתיש. והעבודה שלך אף פעם לא נגמרת..".

נכון! הולדת ילדים אכן גורמת לכל זה! וזה באמת מאוד קשה לגדל ילדים בגלל שהשקט הטוב מופר לשנים רבות, בגלל שכל ההתנהלות בבית, בזוגיות, בקריירה ובחיים משתנה, בגלל שזאת אחריות בלתי פוסקת שלא נגמרת לעולם ובגלל שתפקיד ההורות הוא תובעני, סיזיפי, קשה, מתיש, במיוחד במציאות של ימינו, ולכן בקלות אפשר להרגיש שהתמורה היא ממש לא זהה להשקעה הגדולה שהתפקיד מחייב.

ברגע שמכירים בקושי של גידול הילדים ובמחירים שגידולם גובה מאיתנו, ברגע שלא בורחות מהתחושות שהקושי הזה מעלה בתוכנו, זה מרגיש הרבה פחות נורא.

מפני שהמועקה האמיתית מתחילה דווקא לא בקושי עצמו, אלא בפחד שלנו מזה שהוא קיים, מחוסר הלגיטימציה אליו ומהשאלה הבלתי נמנעת: מה זה אומר עליי שאני לא סובלת את המחירים שאני משלמת על גידול הילדים? איזו מין אמא אני שאני מרגישה ככה? ולפעמים התשובה הפנימית היא: אני אמא גרועה או אני אמא שמתחרטת על הילדים שלה.

אבל התשובה שלי אחרת והיא די פשוטה. זה אומר שאת אמא נפלאה, שאת אמיצה ומסוגלת להסתכל על המציאות בעיניים, שאת עצמאית ושאפתנית ויש לך חיים מלבד לגדל ילדים, זה אומר שאת רגישה ושמה לב לתחושות שלך ובעיקר, שאת אנושית, לא מושלמת ונהדרת. וכן, יכול להיות שיש בך גם תחושת חרטה על הבאת הילדים לעולם בשל ההשלכות על חייך.

אז מה? מותר גם להרגיש חרטה. חרטה היא רק רגש נוסף במגוון הרגשות המגוונים שקיימים בנו כאנשים, לא יותר ולא פחות מזה. מותר שהיא תהיה שם ולגיטימי שהיא תהיה שם. רגש חרטה יכול להתקיים בתוכנו יחד עם אהבה אינסופית, הנאה עד אין קץ ושמחה על מה שיש. יכולות להיות בנו גם חרטה וגם הנאה. זאת מורכבות האמהוּת. זאת מורכבות החיים.

"צרכי הילדים באים לפני הצרכים שלך"

למרות שאיזבלה מספרת שכלל לא רצתה להביא ילדים לעולם ובחרה ללדת כי הרגישה שזה אנוכי כלפי בעלה, אשר רצה ילדים, הייתה לה דרך מאוד ברורה לגבי האמא שהיא תהיה. וכך היא כותבת: "היו לי תנאים: אם אני הולכת להביא ילדים, ידעתי בוודאות.. שאני הולכת לגדל אותם בעצמי ללא שום עזרה ממטפלות.

"זאת לא הייתה דרך להימנע מרגשות אשם, כי לא היו לי. זה פשוט כי אם הבאתי אותם לעולם, אז אני אעשה את המיטב עבורם. אני לא יכולה להבין אמהות אשר מתעקשות שהן רוצות ילדים ואז ממהרות לחזור לעבודה ברגע שניתן להן, משאירות לאחרות את העבודה ההכרחית של הטיפול בהם. למה להעמיד פנים שאת רוצה אותם אם אין לך כל כוונה לגדל אותם?... אם את לוקחת את תפקיד ההורות ברצינות, את תמיד שמה את צרכי הילדים לפני הצרכים שלך".

השיתוף הזה הוא מרכזי בהבנה של מצוקות רגשיות רבות של נשים מכיוון שהוא משקף תפיסה דיכוטומית אופיינית של פרקטיקת האמהות: או לגדל את הילדים בהתמסרות טוטאלית תוך ביטול עצמי מוחלט ושימת צרכיו של הילד לפני הצרכים שלי או שעדיף לא לגדל ילדים בכלל. ואוו, זה באמת נורא קשה להרגיש ככה. ועוד עבור אמא שמלכתחילה לא רצתה לגדל ילדים.

למה בעצם לא להיעזר במטפלות? למה לבטל את הצרכים של האישה? מהו ההיגיון העומד מאחורי זה מלבד אידיאל האמהוּת? כבר מזמן מחקרים רבים מראים שלטובת הילד חשוב דמות קבועה שדואגת לכל צרכיו, לאו דווקא האם עצמה, ומדגישים את חשיבות מילוי צרכיה של האישה בתוך האמהות לרווחתה הנפשית והמשפחתית.

הרי לא ייתכן שביטול עצמי כה גורף יביא לנחת ושקט נפשי, ואכן, כיצד לא תבוא החרטה על הדבר הזה שביטל את זהותה, אישיותה וחייה? הרי ישנה כאן בחירה ממשית לבטל את חייה ולהתעלם מצרכיה ולא לבחור בדרך האמצע. זאת באמת בחירה מאוד קשה.

האם יש צורך להזכיר שאישה היא קודם כל אדם שיש לה צרכים משל עצמה, רצונות, תחושות, שאיפות, חיים, שאינם קשורים לגידול הילדים? האם יש צורך להזכיר שברור מאליו שטיפוח מימד אחד בלבד (האמהות) בחייה של אישה יביא לתחושת החמצה ותיסכול עצומה בשל הזנחה מתמשכת של שלל המימדים האחרים שכמהים לבוא לידי ביטוי?

"בכל אחת מאיתנו יש איזבלה"

אין זה מובן מאליו שתופיע תחושת החמצה עצומה בחיים כאשר ישנה בחירה להתמסר עד הסוף בטוטאליות לתחום אחד מסוים וחשוב בחיים, תוך התעלמות ברורה משלל הצרכים האישיים?

כאשר ישנה בחירה, מודעת או לא מודעת, לפעול על פי סטנדרטים חברתיים נוקשים שאינם עולים בקנה אחד עם התחושה הפנימית האותנטית ואף מבטלים אותה כליל, ברור שהתוצאה הנפשית תהיה מפח נפש עצום. ואיך לא?

הרי בכל אחת מאיתנו יש מידה כזאת או אחרת של איזבלה, שמרגישה וחווה דברים שלא נעימים או טובים לה באמהות. ועד שישתנה האידיאל האימהי או המציאות החברתית, שאחראית לרבים מהם, יש לנו את היכולת ללמוד, לבדוק ולהרגיש איפה אנחנו בתוך האמהות ואיך מכלול התחושות והצרכים שלנו נלקח בחשבון יחד איתה ולא נרמס תחתיה.

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר נשים מדברות אמהות , מלווה רגשית נשים אחרי לידה