ערב שירה מיוחד ורב אתגרים

עמותת אתגרים נוסדה ב-1995 על-ידי גרעין של נכי צה"ל, נכים אזרחיים ואנשי שיקום, במטרה לסייע בשיקום פיזי, נפשי וחברתי של ילדים, בני נוער ובוגרים באמצעות פעילות ספורט אתגרי ונופש פעיל חוץ-מועדוני. אתגרים היתה הראשונה בישראל שסייעה לאנשים עם מוגבלויות לצאת לחיק הטבע.

במועדון האופניים של עמותת אתגרים מתקיימים חוגי אופני יד ואופני טנדם. אופני טנדם משמשים לרכיבה של שני אנשים בו זמנית ולמעשה מאפשרות לבעל מוגבלות שיכול להשתמש ברגליו אבל לא יכול לתפעל את האופניים לבדו לרכב. למשל: עיוורים, לקויי ראייה,פגועי ראש.

חברי מועדון האופניים של העמותה בתל אביב הפיקו בעצמם ערב חברתי וחוויתי, ערב של כיף, ערב תרבות, הקראת שירים, וסיפורים קצרים כולם, פרי עטם של אנשים בעלי מוגבלויות. מטרתו העיקרית היא גיבוש חברתי, רעיון שנבע מתוך הצורך החברתי שהתעורר בבוגרי החוגים בעמותה, דרך נוספת שמאפשרת, להכיר, להוקיר ולגבש.

העמותה מקדמת ועובדת עם קרוב ל-6,000 ילדים. הפעילות העיקרית של העמותה היא קידום והעצמה של אנשים עם צרכים מיוחדים. העמותה פועלת למיצוי הפוטנציאל האישי הגלום באדם, טיפוח מצוינות ויצירת דימוי חדש וחיובי של האדם עם המוגבלות כלפי עצמו ובעיני החברה בישראל.

החזון של העמותה הוא להיות גוף חברתי מוביל וחדשני בהעצמה ושילוב של אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים בחברה.

אתגרים מסייעת לאותם אנשים עם מוגבלות פיזית, חושית, מנטלית וצרכים מיוחדים להשתלב בחברה, לשוב ולנהל חיים שגרתיים ככל האפשר, להאמין בעצמם ולהגביר את היכולות שלהם.

עדי עמוסי, ממארגנות האירוע מזמינה: "איזה כיף להיות שותפה באחד האירועים הכי מרגשים שיש, מזמינה אתכם להיות איתנו עם אנרגיות מטורפות של שמחה. שתפו והפיצו, הולך להיות להיט".

יהודית מורבנסר בן משה: "כילדה קטנה לא הבנתי מדוע דוחים אותי".

דוגמא לסיפור שיוקרא בערב:

טעמה של העגבניה/ יהודית מורגנבסר

בשאיפתה להשתייך לחברת הילדים הבריאים, הייתה דיטה נשרכת אחריהם, מזיעה ומתנשפת במאמציה להדביק את החבורה העליזה. במרחק לא רב מבית-הספר, בבית מוקף חצר ובה גינת ירק קטנה, גר זוג מבוגר. כאשר עברו הילדים ליד הבית הזה, נהגו להציץ אל הגינה שמעבר לגדר. במיוחד צדו את עיניהם החמדניות העגבניות הירוקות שהחלו להבשיל וצבען הפך אט אט לכתום זוהר בטרם האדימו.

מפעם לפעם, הבחינו הילדים בבעלת הבית עבת הבשר מנכשת את העשבים בגינתה ומשקה אותה באהבה, כשהיא כפופה על כל משמניה, בטנה משתפלת ושערה הארוך והמדובלל צונח ומלחך את האדמה. באחד מימי הקיץ הלוהטים, בעבור הילדים ליד הבית עם הגינה, קרצו להם העגבניות העגלגלות המשתלשלות מהשיח שהפכו, סוף סוף, אדמוניות.

לפתע, כאילו על פי אות מוסכם, פערו פרצה בגדר, אחד אחד השתחלו דרכה ופשטו על העגבניות. דיטה, שנגררה אחריהם, הצליחה אף היא, במאמץ רב, לעבור בפרצה, סוחבת על גבה בקושי את הילקוט הכבד והמסורבל. בשמחת ניצחון קטפה עגבנייה ונגסה בה. בעודה חשה בטעמה של העגבנייה העסיסית הנימוחה בפיה, הגיח לפתע בעל-הבית, איש גדל-גוף, נופף בידיו והרעים בקול: "ג נ ב י ם!!!", אני אתפוס אתכם!!!" בתוך שניות, קפצו הילדים מעל הגדר, זחלו דרך הפרצה, ונפוצו לכל עבר. ומי נותרה לבדה בחצר? בלי יכולת לרוץ, מכווצת, רועדת מפחד, קפאה דיטה במקומה.

מולה התנשא, כהר אדם, בעל-הבית הזועם. בידו האחת אחז בילקוטה ובאחרת תפש בצווארון חולצתה וגרר אותה לתוך הבית פנימה. פניו סגולות מכעס, ופיו רשף אש: “אני אראה לכם, גנבים קטנים! את העגבניות תאכלו לי? למשטרה אמסור אתכם!" דיטה המבועתת הוכנסה אחד כבוד למטבח הצר, והושבה על שרפרף מרובע קטן. כל אותה עת עמדה בעלת הבית, וצפתה במחזה, כשידיה נטועות במותניה, והיא מניעה את ראשה מצד לצד, נאנחת וממלמלת: "אוי, אוי, אוי". האיש המשיך לצעוק ולאיים כי ימסור אותה למשטרה.

לאט לאט הוא נרגע מעט, פנה אל דיטה ואמר: "אני מסכים לשחרר אותך, אך ללא הילקוט שיישאר פה, כדי שהוריך ייאלצו לבוא לכאן כדי לקבלו". דיטה נשארה לשבת, דבוקה לכסא, לא מסוגלת להוציא הגה מפיה. זיעה ודמעות ניגרו על פניה, לבה פרפר, וגופה הצנום פירכס מאימה ומפחד, עד שפרצה בבכי.

ברגע זה הבחינה האישה ברגליים הרזות המבצבצות מתוך נעליה הגדולות של דיטה, והבינה כי במקום "כנופיית גנבים" יושבת מולם ילדה קטנה, נכה ומבוהלת, שחבריה נסו על נפשם בלי לתת דעתם כלל, מה יעלה בגורלה של דיטה שנותרה מאחור. בתום ויכוח סוער, שוחררה דיטה לדרכה, ובפיה טעמה המר של העגבנייה המתוקה.

היכרות עם יהודית, כותבת הסיפור:

"סבלתי עלבונות והשפלות שפצעו את נשמתי הרכה"

שמי יהודית מורגנבסר, נולדתי ב-1933 בתל-אביב. תינוקת בריאה, למשפחה נורמטיבית. בקיץ 1934, בגיל 11 חודש, תקף אותי נגיף ה"פוליו" שביקר בארץ. זה קרה עשרים שנה בערך, לפני המגפה הגדולה בשנות החמישים. נפגעתי בשוק של רגל שמאל, ובזוע וכתף של יד ימין, ובנוסף בשתי כפות הרגליים.

חוויתי ילדות עצובה. בצד ההתמודדות הפיזית, היה עלי להתמודד עם ניכור חברתי. סבלתי עלבונות והשפלות שפצעו את נשמתי הרכה. בגן הילדים, בבית הספר ובחברה מסביב. כילדה קטנה לא הבנתי מדוע דוחים אותי. בגיל 8 עברנו לגור ליד הים, המצילים לימדו אותי לשחות והים היה עבורי מפלט מההתנכרות של החברה. עוד מקום מפלט מצאתי בתנועת "השומר הצעיר", אליה הצטרפתי בגיל 10.

בגיל 14 סיימתי את כיתה ח' בבית הספר העממי, ויצאתי מיד לשוק העבודה. לראשונה נחשפתי לרוע האנושי במלא כיעורו. גיליתי שהמבוגרים יותר אכזריים מהילדים. מגיל 14 עד 16, החלפתי 8 מקומות עבודה, עד שבגיל 16 מצאתי מקום עבודה מתאים לי, בחברת "ארקיע".

מגיל צעיר יישמתי את הפתגם "אם אין אני לי - מי לי?". בתקופה ההיא, תקופת המנדט הבריטי, לא היה ביטוח לאומי ולא היו עמותות עזרה. לבדי נלחמתי, וכמו הצעצוע שהיה בילדותי שנקרא "נחום תקום", כך גם אני נפלתי, אבל קמתי מהר. עלי לציין שבתוך הרוע הכללי, תמיד הגיחה איזו קרן אור קטנה, בדמות אנשים טובים שעזרו. היה לי עוד פתגם לפיו פעלתי, "גם אם הכישלונות מרים - הניצחון מתוק כפליים!".

בגיל 16, קיבלתי מראה נשי, ומפרגית שדופה מרוטת נוצות, הפכתי לברבורה יפה. והחלו חיזורי אהבה. גם בשטח הזה, הייתה הנכות שלי למכשול. גם פה נחלתי אכזבות. בגיל 18 חברי הגרעין שלי בשומר הצעיר התגייסו לנח"ל. אותי סירב הצבא לגייס, שוב בגלל הנכות. בזמני לא קיבלו מתנדבים לצבא.

בגיל 19 הצטרפתי לחברי הגרעין שלי ועליתי לקיבוץ סאסא בגליל. שם הכרתי בחור, ניצול שואה, ונישאתי לו. למרות שמצאתי שם את מקומי, נאלצתי לעזוב בגלל התנאים הפיזיים הקשים, שלא מתאימים לנכים. חזרנו העירה, והתחלתי לחפש מקום עבודה. שוב תווית הנכה עמדה בדרכי, מקומות עבודה רבים השיבו את פני ריקם. עד שהגעתי לחברת "בלובנד-תלמה", ולמזלי הטוב, לאשתו של המנהל הייתה יד משותקת, וכך התקבלתי.

עבדתי עד לידת בתי וכשהייתה בת שנתיים, התקבלתי לעבודה בבנק לאומי בחולון. שם עבדתי עשרים שנה. תוך כדי, ילדתי עוד שני ילדים, בן ובת. חיי הנישואין שלי לא עלו יפה, ובגיל חמישים התגרשתי. בין היתר שרתי במקהלת חולון, שנים רבות.

בגיל 70 הוצאתי לאור את ספרי הראשון "דיטה" ושנתיים אחר כך את "פריחה מאוחרת". היום, במרחק השנים, כשאני מתבוננת בילדה ההיא, ומשחזרת את הקורות אותה, אני מתקשה לזהות בה את עצמי. כיום אני גאה בעצמי, אני מעורה ומקובלת בחברה, פעילה ומתנדבת בחוג הגמלאים. אני מרצה ברחבי הארץ ומעבירה את המסר, שבנחישות והתמדה, ובעיקר האמונה בעצמי, אפשר לגבור על מכשולים. היום אני אדם מאושר! ויודעת : אני ניצחתי, ניצחון גדול !!! 

• הערב יתקיים היום , יום ה', במועדון האופניים של עמותת אתגרים בתל אביב (קרוב לצפארי) החל מהשעה 19:30 בערב ועד 22:00 בלילה בכניסה יגבה תשלום סמלי לכיסוי ההוצאות. יוגש כיבוד קל, יוקמו דוכנים בהם ימכרו יצירות המשתתפים.