"ליזיסטרטה" של הבימה: לא מספיק רק להצחיק
העיבוד החדש של הבימה ל"ליזיסטרטה" משעשע ורווי בכישרון - אבל עדיין לוקה בחסר. אולי מפני שהוא מתחפש לתיאטרון עם אמירה פוליטית מחויכת, אבל בפועל נשאר ברמת הקוריוז
כיבושים ומלחמות הם עניין של גברים - או כך לפחות נהוג לחשוב. אחרי הכל, המילה "גיבור" גזורה מהשורש ג.ב.ר, וְנֶשק הוא כלי זין ביד, כמו בין הרגליים. מלחמת המינים, זו שרוחשת באזור החלציים, היא השחקן המרכזי במחזה "ליזיסטרטה", פארסה שכתב במאה החמישית לפני הספירה המחזאי היווני אריסטופנס. נשי אתונה וספרטה, יריבות בנפש, מאסו במשחקי המלחמה של הגברים המנווטים את מערכות חייהן. הן יוצאות למאבק אלטרנטיבי על שלום ועד שלא יושג זה, הופכות את הנשיקה לְנָשק - ומכריזות על שביתת מין.
האמצעי: סגירה אסטרטגית של הרגליים. המוטו: כאבי ראש וביצים יכולים להוביל גברים בלית ברירה למקומות מפתיעים. המטרה: כניעה מוחלטת של המין הגברי לדרישה לשבור את מעגל האלימות ולשים סוף למלחמה באופן מיידי.
במדינה, כמו ישראל, שחיה על חרבה - המחזה של אריסטופנס, שנכתב עמוק בתוך המלחמה העקובה מדם בין אתונה לספרטה, יכול להרגיש בן בית. הוא הוצג לראשונה בארץ על במת תיאטרון הבימה ב-1958, ומאז הציגו גם תיאטרונים רפרטואריים אחרים עיבודים עכשוויים למחזה. השבוע, חזרה ליזיסטרטה לתיאטרון הבימה בגרסה "לייט" שיצרו במשותף הבמאי אודי בן משה והמתרגם אלי ביז'אווי.
זה מצחיק, קליל, ארוז כהלכה ורווי בכישרון - אך בסופו של יום, משאיר אותך עם תחושה מוזרה של לא הרבה. קצת כמו אחרי פַּארְפָה, שנועד להכין את החיך למנה הבאה מבלי לתפוס מקום נכבד מדי בארוחה, כך גם ההצגה מנקת מצפון, מתריסה אבל בעדינות, מבקרת אבל בלי להרגיז. בין שנינויות הטקסט, משחקי המילים, הסיטואציות הגרוטסקיות, המימיקה והמחוות הפיזיות שלוחצות על כפתור הצחוק, משהו מהותי התפספס. כמו שנכתב בתוכניה: "המחזה משתעשע ברעיון שהמלחמה תסתיים". גם ההצגה משעשעת. האם זה נעים? כן. האם זה מספיק? לא בטוח.
יש לומר שגם במקורו, המחזה של אריסטופנס הוא בסופו של דבר קומדיה עממית, מנוקדת בגסויות שמטרתן להצחיק. המחזה מגזים סיטואציות במכוון באמצעות דמויות קריקטורה קולניות. הוא אינו מתיימר להיות סאטירה אלא מה שנהוג לכנות "Feel Good Theatre". אין דבר פסול בתיאטרון משתעשע, ההיפך. אז למה זה מטריד? אולי כיוון שהעיבוד החדש מתחפש לתיאטרון עם אמירה פוליטית-חברתית מחויכת, אבל הלכה למעשה נשאר ברמת הקוריוז שעושה נעים ונשכח בדרך לחניון. זהו סטוץ קצר, פלרטוט עם רעיון, שכמו השלום האזורי המתרחק, נותר רק כאידיאל חומק.
הרעיון שעומד מאחורי העיבוד של ביז'אווי ובן משה בועט וחצוף, במובן הטוב של המילה: חבורת גנרלים נקראת בפקודה לשחק במחזה האנטי-מלחמתי של אריסטופנס. תחת שרביטה של במאית אשה, שמשחקת במקביל את ליזיסטרטה מנהיגת המרד, נדרשים מהנדסי המלחמה השוביניסטים לפשוט את מדי החאקי, להידחק לחצאיות ובקיצור, לשחק בתפקיד הנשים השובתות, פמיניסטיות ופציפיסטיות ששולטות, תרתי משמע, בכיפה.
בחירת השחקנים בהפקה של בן משה מצוינת: אלון נוימן, תומר שרון, אורי הוכמן, עמי סמולרצ'יק, אורי בנאי, קובי מאור והמפקד, שמעון כהן, יוצרים חבורה מטורפת ומצחיקה. סיטואציה מופרכת מראשיתה כמו זו בה לכודות הדמויות, היא צעצוע בידי קומיקאים, אבל מעבר לדאחקות, מדובר בחבורת שחקנים מוכשרים שהם בהחלט לא רק מצחיקנים. הדינמיקה ביניהם מצוינת ונראה שבכל רגע נתון הם פשוט נהנים ויש בזה משהו מדבק. החוליה החלשה בעבודת החבורה היא השימוש שעושה בה הבמאי כמקבילה למקהלה היוונית הקלאסית. הביצוע מגומגם והתוצאה מקרטעת.
ליליאן ברטו בתפקיד ליזיסטרטה, הדמות הראשית במחזה, היא גם במאית ההצגה שבהצגה. תפקידן של השלוש לכבוש ברכות את הגנרלים והקהל. יש משהו בפרשנות של ברטו שהופך את התפקיד המשולש לְקַפוּץ. היא אצורה, מתוחכמת, משתדלת מדי. כשהמאמץ מורגש על הבמה, אשליית השקר של התיאטרון נעלמת. אחת נגד שבעה זה אולי לא כוחות, אבל במלחמה כמו במלחמה, צריך לנצח.
במחזה קיימת אמנם דמות נשית אחת אבל בהצגה, לצדה של ליזיסטרטה, מככבת מוזיקה מקורית מצוינת של קרן פלס. את הלחנים והפזמונים מבצעים נגנים שישובים ביציע ולבושים בטוגות, קריצה למסורת התיאטרון היווני הקלאסי. זהו שיתוף הפעולה השביעי בין פלס לבין הבמאי אודי בן משה, והזמן עושה להם רק טוב. המוזיקה, שמשמשת בתיאטרון הישראלי הרבה יותר מדי פעמים כשטיח להתרחשות הבימתית, הופכת בהצגה לעוד דמות, מתובלת וצבעונית, שלוקחת את הטקסט צעד קדימה.
