פאני סנטנואה: "ניסיתי להבין את המתים"
בספר הראשון שלה פאני סנטנואה בחרה להתמודד עם נושא הזיקנה והפרידה מן החיים דרך סיפור משפחתה האישי, הכולל חמישה דורות של חמש נשים. "מוות מעצים את הכל, מה שהופך אותו לאמנות באופן טבעי". ראיון
"הקור הולך וגובר, הוא מרפרף על רגלי, אוויר קפוא, אני לא אוהבת את הרעידות האלה. את המיתות הקטנות המתוקות, הן ארוכות, הן נמשכות זמן רב". (מתוך "רגע לפני").
"במשך זמן רב רציתי לכתוב את סיפורה של סבתי. הוקסמתי מהחיים שלה, עם כל האומללות שהיתה בהם. המטרה שלי היתה להוסיף לחיים הקשים שלה צבע, ולמצוא בהם את החיובי", מספרת פאני סנטנואה על הרעיון שהביא אותה לכתוב את ספרה הראשון "רגע לפני", שראה אור לאחרונה בעברית (בתרגום חגית בת-עדה, הוצאת "כתר"). "הסיפור היה בשבילי כמו נחמה או גמול. תמיד חשבתי לחזור לסיפורים המשפחתיים שלי, שהיו מלאים בנשים רווקות, או חד-הוריות לבנות יחידות. הדבר הזה הסתובב לי בראש כמו קללה. ואז צללתי פנימה".
ספרה הראשון של סנטנואה עוסק בסיפור חייה האישי, או יותר מדויק: בחיים של נשות משפחתה שקדמו לה. הרומן נפתח בדמות אישה זקנה שעומדת למות. במפגש האחרון שלה עם נינתה הצעירה, השתיים שבות ופוקדות את ילדותן, את בחירותיהן ואת אהבותיהן. על פני הספר הלא ארוך נפרשים ארבעה דורות של אימהות ובנות, רגע לפני הפרידה מהחיים - וכולו מבוסס על חיי הנשים במשפחתה שלה.
לעולם הכתיבה והספר סנטנוטה הגיעה כמעט במקרה. מכתיבת מכתבים, עברה לכתיבת טקסטים ארוכים יותר, עד שפרסמה בצרפת את "רגע לפני" שזכה להצלחה גדולה ותורגם כבר לעשר שפות. כיום היא אמא לשניים, חיה בפריז, ועובדת בבית העירייה. היא מעולם לא למדה ספרות או כל דבר דומה, אבל לימדה בעבר צרפתית תלמידים מכל העולם, מה שגרם לה לאהבה עצומה לשפת אמה, ולמילים בכלל.
את הספר בחרה לפתוח בציטוט של בודלר מתוך השיר, "המשרתת רחבת הלב": "המתים, המתים המסכנים, כאבם גדול, כשבא אוקטובר, מפיל עצים רבי שנים, והרוחות נושבות סביב המצבות, הם בוודאי חושבים כי אלה שחיים - כפויי טובה...".
מדוע בחרת לצטט את בודלר כפתיחה לספר שלך?
"בודלר הוא אחד המשוררים האהובים עלי. הקשבתי לגרסה של השיר המצוטט כשליאו פרה שר אותו, כל יום במשך חודשים, בלי לדעת למה. זה התאים בצורה מושלמת לעלילה של הספר: לדמיין אדם מת או גוסס, ולחשוב עליו, וגם לסוף של הרומן בו ג'ולייט (אחת הדמויות) שואלת את עצמה בסוף העלילה, מה מרגישים כשמתים. אף אחד לא באמת יכול לדמיין איך זה להיות בלי להרגיש חי".
הספר שלך עוסק במוות כנושא ספרותי. מדוע?
"מוות מעצים את הכל, מה שהופך אותו לספרות ולאמנות באופן טבעי. הוא שופך אור שונה על אירועים וממחיז אותם. כשכתבתי את הספר לא היה לי ניסיון 'אמיתי' של מוות, או של ליווי אדם גוסס. לכן הייסורים בו עדינים, פיוטיים, אידאליים אידאליים כמעט. לא רציתי לכתוב ספר קודר על אנשים שממתינים למוות שלהם. אני זוכרת את הנסיעות לבית האבות, בזמנים בהם ביקרתי את אמי. כבר אז חשבתי לכתוב על זקנה מופלגת וגופים קמלים. רצה הגורל שרק אחרי שכתבתי את הספר ליוויתי את אמא שלי למותה. זה שינה הכל. היום לא הייתי יכולה לכתוב את 'רגע לפני' באופן שבו כתבתי אותו. קוראים קשישים שפנו אלי ראו בספר מצד אחד עצבות, ומצד שני העריכו את העובדה שדיברתי על חיים של אנשים זקנים, כמו החיים שלהם".
כשקוראים את הספר שלך, מרגישים כאילו קוראים יומן אישי. איך את מרגישה עם החשיפה?
"הספר הוא מאוד אוטוביוגרפי, ואני לא טורחת להכחיש או לומר אחרת. חלק מהדיאלוגים, העובדות והסצנות מומצאות לחלוטין, אבל זה הסיפור של נשות המשפחה שלי. כן הרשתי לעצמי לבצע שינויים על ציר הזמן. להקדים או לאחר דברים שקרו במציאות. אבל המוות של ג'ולייט, האישה המבוגרת ביותר בשושלת, נכתב בדיוק כפי שהיה. היא מתה לבדה, ואני הצטערתי על כך מאוד. הייתי צריכה ליצור יש מאין את הקול והמחשבות שלה ברגעים האלו, כי היא היתה אשת מילים. למצוא אותה ברגע הזה, היה האתגר של כתיבת הספר מבחינתי".
פצעים, ונשיקות
את "רגע לפני" כתבה סנטנואה בחודש שלם ויחיד. אבל אז שכתבה ושכתבה אותו כמעט 50 פעם. בסופו של דבר, שהגישה אותו למו"ל שקיבל אותו, כמעט ולא שונתה בו מילה. בין הסופרים שהיא מוצאת ביצירותיהם השראה ניתן למצוא את פלובר, דוסטויבסקי, ודניאל פנק, שאף עזר לה להוציא את ספרה הראשון לאור. "המשאבים של הספרות הם בלתי פוסקים", היא אומרת, "ויש אינספור סופרים שמשפיעים עלי".
הרומן עוסק, בין השאר, בתקופת מלחמת העולם השנייה בצרפת. ביצעת תחקיר היסטורי עבורו?
"עשיתי מחקר קטן, כי בדרך כלל הדמויות מדברות על אירועים היסטוריים שפקדו אותן בפשטות. קראתי ספר על לאון בלום, ובדקתי כמה אלמנטים פופולרים שנגעו לתקופה ההיא. אבל התחקיר האמיתי שעשיתי היה בתוך המשפחה שלי. לכתיבה של הספר שירתו אותי הסיפורים שסבתי נהגה לספר לי על העבר, וכן החפצים שלה מאותה התקופה שנשמרו.
- אוהבים ספרים? היכנסו לפורום שלנו
"אבל באופן מפתיע, יצאתי לתחקיר היסטורי דווקא אחרי פרסום הספר בצרפת. חקרתי מה קרה לסבא רבא שלי, לואיס, שבספר הוא גם מתואר כאיש שנעלם. הסיפור שלו, גם בחיים וגם ברומן, נשאר כמיתוס. אולי לא הייתי מזכירה אותו בכלל אם הייתי יודעת את האמת מראש: הוא מת במחנה הריכוז זקסנהאוזן בדיוק כשהמחנה שוחרר ונגמרה המלחמה.
"כל מה שסיפרו לי עליו במהלך חיי היה שקרים, ובכלל לא ידעתי שהוא הגיע לשם. על כל הסיפורים היו מסכות ואיפורים. המקום הזה של הסיפור, בין האמת לבדיה, מטריד אותי עד עכשיו".
יחסית לרומנים, הספר שלך קצר מאוד, ועובר כמו סוד: קטן וחזק. אולי רצית לכתוב סיפור קצר?
"לא היתה לי שום תוכנית ראשית לכתיבת הספר הזה, והוא באמת התחיל מטקסט
מאוד קצר. בהתחלה היה בו רק קול אחד, של ג'ולייט, ואז נוספו האחרים. בטבע שלי, אני אוהבת כתיבה יעילה וקצרה. רוחב היריעה של ספרים גדולים במונחים של כתיבה, מפחיד אותי. יש לי חברים סופרים שנמצאים במקום ההפוך: בשבילם לקצר טקסט של מאות עמודים זה לחתוך בבשר החי. מבחינתי הקיצור הוא אבן יסוד".
מהי התגובה החזקה ביותר שקיבלת מהקוראים שלך?
"שהספר עזר להם להתמודד עם דבר כואב בחייהם באור חדש, ואפילו עזר להם להתאבל. באופן מפתיע, שמעתי מכמה קוראים שהסוף של הספר גרם להם לחייך".
שאלה לסיום. את קוראת ספרות ישראלית?
"אני מתביישת להודות שטרם יצא לי. שמעתי המון על דויד גרוסמן, ואני מצפה לקרוא אותו, את אהרון אפלפלד ואת עמוס עוז, בעתיד. אבל למרות זאת אני מעריצה ותיקה של קולנוע ומוזיקה ישראלית. אני מקשיבה באופן קבוע למוזיקאי אבישי כהן, אז אל תהססו לספר לו גם על הספר שלי".
