הנגישות אינה נגישה עד הסוף

שמי יעל, אני בת 41 ונולדתי עם שיתוק מוחין, כנראה כתוצאה מרשלנות רפואית. מגיל צעיר חונכתי לכך שהשתלבותי בחיים עם האוכלוסיה שאינה מוגבלת היא החשובה ביותר. הבנתי שאיני עצמאית פיסית, אבל עצמאית לבחור מה ברצוני לעשות עם חיי. כנכה אמרתי לעצמי, שאמנם כבודי במקומי מונח, אך אין זה אומר שאני צריכה ללכת עם דגל, שייאלץ את כולם לכרכר סביבי.

עוד בנעורי הבנתי שהבעיה האמיתית היא שהחברה עדיין "נכה" בכל הנוגע באספקת אמצעים וכלים לאדם המוגבל, שלא להישאר בדלת אמותיו. הנגישות אינה נגישה עד הסוף. כל יציאה החוצה מחייבת את האדם עם המוגבלות לאינסוף בירורים, הכנות וקושי ממשי. וכך רבים נרתעים, נשברים ונותרים מבודדים בביתם.

כשאת חיה חיים שכאלה, קל לצבור כעסים ותסכולים. החלטתי, שאם ארצה שיקבלו אותי באמת, אצטרך ללמוד כיצד לקבל את עצמי ואיך אהיה תורמת ויוזמת לחברה, כזו שעושה ללא הרף ומשפרת.

לפני כשש שנים הייתי במעבר בין עבודות. קיבלתי מייל על קורס חדש במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. המטרה היתה שיח משותף, בין הנכים ללא-נכים. לא אמרו לנו: "בואו תלמדו", אלא: "בואו נלמד אחד מהשני". מדובר בקורס  המשלב אנשים עם מוגבלויות וסטודנטים במסלול המלמ"ח (מורים לבעלי מוגבלויות חמורות). 

את הקורס מעבירים מרצה עומד ליד מרצה עם מוגבלות כלשהי. התפיסה הלהיבה אותי. במקום שיראו בנו, האנשים עם מוגבלויות, כיעד לעזרה וטיפול, רואים בנו קהילה עם ייעוד, שמטרתה ליצור חברה בריאה ושלמה, במלוא מובן המילה.

פעמים רבות אנו הנכים נופלים למלכודת הזו שהחברה מטילה לפתחנו: "אנחנו יודעים מה הכי טוב ומתאים לכם". עלינו לאזור אומץ ולומר: "מכיוון שאנו נכים, אנחנו נלמד אתכם, החברה הלא-נכה, מה הכי נוח ויסייע לנו. אנו יכולים להאיר את עיני החברה בעניינים שונים, דווקא מנקודת מבטנו".

"אמנות הליווי"

ידוע שיצירת שינוי לוקחת זמן. עוד ועוד מורים עם מוגבלות המלמדים בכיתות - זה יהיה נפלא. הדבר גם יוביל לכך שפרחי הוראה נכים יהיו דבר שבשגרה. כבר היום התהליך הזה קורה, במכללת דוד ילין ובמקומות ההולכים בעקבותיה.

חבריי החיים עם מוגבלות: התעודדו ותנו יד לכך, אל תישארו בבית ותשקעו למרמור. צאו, למרות הקשיים והעיכובים, ואימרו: הנה אנחנו!