"תדע כל אם עברייה": טרטורים אאוט, חיבוקים אין
ספרו של עמוס הראל, שכותרתו היא ציטוט של דוד בן גוריון, בוחן את חיילי צה"ל ומפקדיו תחת הגישה החדשה כלפי הצבא: החיילים הם "הילדים שלנו" ופחות גברים אמיצים ונועזים. התוצאה: מבט עמוק, יסודי וכן, שמסתכל ישירות על הישראליות
גם מי שאינו אמא או אבא של חייל, יודע שצה"ל עבר בשני העשורים האחרונים מהפך של ממש ביחסו לאנשים המשרתים בו. את הגישה הצבאית המסורתית הנוקשה, זו המדגישה את חובתם של לובשי המדים לציית ולשרת כמעט ללא הרהור וערעור, מחליפה גישה רכה, מתחשבת, כמעט מחבקת.
השינוי הזה מתועד היטב בסדרת הווידאו הדוקומנטרית על טירוני גולני המופיעה בימים אלה באתר ynet (היוצר: ניר שוקו-כהן, צילום, יהונתן צור, עריכה, אלי סטרול). אבל זה לא הכל. באותה תקופה שבה חל המהפך בצה"ל, מאמצע שנות ה-90, השתנה גם יחסה של החברה הישראלית (הלא חרדית) לאנשים הצעירים שהיא שולחת לצבא. מסטטוס של "גבר-גבר", עברו לובשי המדים להיות "הילדים שלנו" שאימהותיהם מנהלות בטלפון מו"מ עם המג"ד על מועד היציאה לחופשה הביתה.
עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", הכיר תופעות אלה כמו כולנו, אלא שבניגוד לרובנו הוא ניסה להבין מאיפה זה בא. מה חולל שינויים מפליגים אלה בצבא ובחברה הישראלית, ובתפר שביניהם. הוא גם רצה לדעת איך השינויים באים לידי ביטוי בפרקטיקה הצבאית. כלומר מה קורה לאנשים בשטח כתוצאה מהמדיניות החדשה לפיתוח, טיפוח ומיצוי כוח האדם בצה"ל, וממעורבותה של החברה והתקשורת - בעיקר של הורי החיילים - בחיי הצבא. לשם כך נצמד הראל בנובמבר 2011 לפלוגת טירוני נח"ל ומפקדיהם, וליווה אותם במשך כשנה. מהלך מאוד לא שגרתי וראוי לצל"ש.
צה"ל בלי מנוחה והנחות
רוב אנשי התקשורת, גם הטובים והאיכותיים שבהם שיוצאים עדיין לשטח, מגיחים אליו לפרקי זמן קצרים יחסית. הראל השקיע ולכן וזכה לרשמים, תובנות וגילויי לב נדירים מצד מושאי כתיבתו. צה"ל, דובר צה"ל ומפקדי חטיבת הנח"ל בכירים כזוטרים שיתפו עמו פעולה בפתיחות מעוררת השתאות (וקנאה) למרות שידעו מראש (על סמך ניסיון העבר) שהראל לא יעשה להם הנחות וימתח עליהם ביקורת כשיחשוב לנכון.
התוצאה היא ספר המחזיק 380 עמודים של טקסט מרתק, שהראל בחר להכתיר אותו בשם "תדע כל אם עברייה". מקורו של שם זה הוא, כפי שכתוב על עטיפת הספר, הוא בנאום של דוד בן גוריון שאמר ביולי 1963 לסגל הפיקוד הבכיר של צה"ל: "הדבר הזה תלוי במפקדים שיהיו לנו. אם המפקדים יעודדו האימון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם, שתדע כל אם עברייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך". אינני רוצה לתת "ספוילר", אבל לא אתאפק ואומר שהראל מצא והוא מוכיח זאת מעל לכל ספק, שמפקדי צה"ל של היום עושים מאמץ כן ונחוש למלא אחרי מצוותו של בן גוריון, והם אף מצליחים לא רע.
השאלה האחרת שהראל שואל בספרו היא האם "הגישה הרכה" מייצרת לוחמים טובים יותר. האם תוצריה של "תפישת חיבוקי" ידעו להתמודד במלחמה הבאה עם הסכנות וחוסר הוודאות המאפיינים את שדה הקרב האינטנסיבי. הראל לא נותן תשובה ברורה לשאלה זו, וזהו חסרונו הגדול של הספר. אולי זה נובע מכך שאי אפשר ללמוד ממה שקורה בטירונות, ואפילו ממה שקורה כאשר הפלוגה נשלחת לפטרל ולשמור בחברון - על מה שיקרה בשדה הקרב מול חיזבאללה.
כאמור, עוצמתו של הספר וייחודו נובעים מההתוודעות האותנטית לטירוני מחזור נובמבר 2011 של גדוד 931 של חטיבת הנח"ל ושל מפקדיהם. מה שעובר עליהם הוא חוט השדרה העלילתי של הספר. את הסיפור הזה, הכתוב בקלות ובכישרון תיאורי ניכר, אנו קוראים בשקיקה ורוצים מאוד לדעת מה יקרה בסוף. האם הטירון השמנמן וחסר כוח הרצון יהפוך ללוחם קשוח ויסיים את הטירונות, או שישור בדרך. בסיפור הבסיס הזה שוזר הראל נדבכים נוספים של מידע ותובנות, שידיעתם והבנתם לעומק חשובים מאוד לכל מי שרוצה לדעת מה מניע היום את צה"ל ואת החברה הישראלית.
למשל סיפורם של תא"ל איתי וירוב (כיום קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהוא כנראה אבי הגישה שאפשר לכנותה "הומאניסטית" הנהוגה היום בצה"ל, ואת סיפורו של תא"ל אהרון חליווה (כיום מפקד אוגדת עוצבת האש) שתמך בו והמשיך את דרכו. סיפורם של השניים מסביר איך התגבשה אותה גישה ששמה את המוטיבציה
של החייל במרכז, רואה בה יעד עיקרי, ומנסה לעורר ולתגבר אותה בעיקר באמצעות חיזוקים חיוביים. טירטורים אאוט - הכלה אין. וזה לא הכל.
הראל עוסק בפרק מיוחד בנושאים ההולכים ונעשים דומיננטיים: המקום אותו הדת והדתיים הלאומיים תופסים בחיי הצבא; מקומם של הנשים בשירות, וכן השילוב הראוי בינן לבין הדתיים; המוביליות החברתית של העולים כתוצאה מהשירות הצבאי (פעם דיברנו על צה"ל כ"כור היתוך חברתי" - היום זה כבר לא פוליטיקלי קורקט, אבל המהות לא השתנתה). כמו כן מספר לנו הראל על היחסים בין המפקדים, ועל הפוליטיקה הפנים אירגונית בצה"ל.
לסיכום, הספר "תדע כל אם עברייה" מחדש המון גם למי שעוסק דרך קבע בצה"ל ובביטחון. כשאתה מסיים לקרוא ומניח אותו מידך, אתה מבין שעמוס הראל עשה לנו תרגיל. הספר שכתב "כאילו" על צה"ל, עוסק למעשה בדמותה של החברה הישראלית - כאשר צה"ל הוא למעשה המראה שבה משתקפים בבואתה הערכית, האופי הלאומי והדילמות המשסעות את רקמתה.
"תדע כל אם עברייה", מאת עמוס הראל. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 384 עמ'.
