אחרי 8 הריונות, במשקל 100 ק"ג - ירדה 10 מידות
כשורדה מילר שקלה 100 ק"ג, היא הבינה שהשילוב עם מחלת הפוליו ממנה היא סובלת עלול לסכן את חייה. אחרי שרזתה גילתה עד כמה הדיאטה עזרה לה להתגבר על מותם הטראגי של בנה ושל אמה, בהפרש של חודשיים. "הצורך לאכול מסודר שמר על השפיות שלי"
כשורדה מילר הגיעה למשקל של 100 ק"ג היא הבינה שזה הזמן לשינוי. אחרי שמונה לידות, בצירוף מחלת הפוליו ממנה היא סובלת עוד מילדות גרמו לה לקושי רב לזוז והיא החליטה שזה בדיוק הזמן לרזות. היום, אחרי שירדה 10 מידות, היא אומרת: "האוכל הפסיק לנהל לי את החיים".
- עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
ורדה מילר, חרדית בת 60 מנתניה, אם ל-8 וסבתא ל-9, החלה להשמין לפני 13 שנים. ההריונות הרבים ומחלת הפוליו ממנה היא סובלת עוד מילדות, הקשו עליה לבצע פעילות גופנית, ולמרות זאת, היא עדיין לא חשבה שהיא צריכה לרזות. עד שחברה שאלה אותה, מתי היא צפויה ללדת שוב. ורדה הבינה שאי אפשר יותר להתעלם ממשקלה.
- רזיתם בגדול? שתפו אותנו בסיפורכם
"בכל תקופת הנערות שלי לא סבלתי מעודף משקל והייתה לי מודעות לאכילה נכונה", היא אומרת. "רק אחרי הלידות התחלתי להשמין. אבל גם בשיאי, במשקל של 100 ק"ג, חשבתי שאני מלאה ואין לי בעיה. בכל זאת אני מתנשאת לגובה של 173 מטרים", היא אומרת בחיוך.
עוד סיפורי דיאטה מעוררי השראה
- "שום דיאטה לא עזרה לי". רווית רזתה 33 ק"ג
ארוחות קטנות כל שלוש שעות
לפני שבע שנים וחצי הצטרפה מילר, לקבוצה תמיכה להרזיה של דיאטה קלאב. "ההחלטה להצטרף לקבוצה התקבלה אחרי מספר ניסיונות שווא לרדת במשקל בכוחות עצמי", היא נזכרת ולצד זה מוסיפה כי "למרות עודף המשקל ממנו סבלתי תמיד הייתה לי מודעות לתזונה נכונה ולאורך חיים בריא. "אבל מודעות לא מספיקה והייתי זקוקה לחיזוקים ולידע מקצועי יותר שיסייעו לי לשמור על תזונה נכונה ומאוזנת ועל משקל תקין".
לדבריה, היתרון של קבוצת התמיכה והכוח המניע שלה בא לידי ביטוי בקבוצה, המוטו הוא: שיתוף, הבנה, חיבוק, שותפות, חלוקה בנטל ובכוח הנפשי, לדבר על הקשיים אבל לא על אוכל או מתכונים, מסבירה ורדה.
במסגרת קבוצת התמיכה למדה מילר שיטת הרזיה שסייעה לה לבנות שגרת אכילה מאוזנת. תוך כמה חודשים היא השילה 11 קילוגרמים ממשקלה. היא ההחלה להקפיד על ארוחות קטנות בכל שלוש שעות, הוציאה את הקמח הלבן והסוכר הלבן מהתפריט היומי שלה והחלה להקפיד על כמויות אוכל מדודות בכל ארוחה.
"זמן קצר מהרגע בו התחלתי בתהליך שיניתי את הרגלי האכילה והבישול שלי – נפטרתי מכל המאפים המשמינים שהיו לי בפריזר דרך קבע והפסקתי לאפות. בנוסף פיתחתי לעצמי מתכונים חדשים המורכבים מפחמימות וחלבונים ומותאמים למסגרת התזונה שלי".
10 מידות פחות בבגדים
לדבריה, תוך זמן קצר היא החלה להרגיש טוב יותר. תחושות הצרבת והכאבים שנהגו לפקוד אותה אחרי האוכל נעלמו והיא התחילה להתעמל מספר פעמים בשבוע. לדבריה, הפעילות הספורטיבית היוותה עבורה אתגר לא פשוט.
"מחלת הפוליו מקשה עליי להתעמל, לכן לפני שנרשמתי לקבוצה היה לי חשוב לברר עם המדריכה האם התהליך מחייב פעילות ספורטיבית אינטנסיבית או שלא. במהלך הזמן התחלתי לצעוד ולפני כשלוש שנים שיפרתי את יכולות השחייה שלי, היום אני קופצת למים ושוחה בהם כמו דג", אומרת מילר.
איך שינוי התזונה השפיעה על חייך?
"האוכל הפסיק לנהל לי את החיים. בעבר לא הייתי מוותרת על אף מנה ואוכלת הרבה מעבר למה שהגוף דרש ממני. המצב הזה היה בלתי נסבל והוא בלט במיוחד באירועים, שכן בעקבות המחלה נמנעתי מלקום ולרקוד וכשכולם היו רוקדים אני הייתי יושבת ליד השולחן ולא מפסיקה לאכול. היום אני במקום אחר ומקפידה שלא לחרוג בכמות האוכל ובתפריט הקבוע שלי, גם באירועים ובארוחות גדולות.
"הירידה במשקל משפיעה גם על מצב הרוח שלי ועל החשק שלי לצאת ולהתלבש. אני אמנם אישה דתייה ומקפידה על צניעות אבל אוהבת להתלבש בבגדים יפים ומחמיאים ואחרי שרזיתי פתאום זה אפשרי - ירדתי ממידה 54 למידה 44 והפסקתי לקנות בחנויות מיוחדות. המידות הגדולות כבר לא היו שייכות לי יותר".
לצד זה היא מציינת כי מאז שרזתה גם הבדיקות הרפואיות שלה טובות יותר. "יש לי נטייה ללחץ דם גבוה וכבר מהשלבים הראשונים של התהליך הבדיקות הראו שהוא התאזן. זה היה משמח מאוד והרופא שיבח אותי ואמר לי: 'יש שכר לעמלך'. באותו הרגע הבנתי שכמה שהמאבק במשקל קשה ולפעמים מרגיש בלתי אפשרי, הוא חשוב ובעזרת התמדה ונחישות ניתן להשיג את המטרה".
"מוות של בן זה דבר בלתי נתפס"
לפני חמש שנים וחצי, כשהיא בעיצומו של תהליך ההרזיה, פקדה את מילר ובני משפחתה טרגדיה. בנה נפטר כתוצאה מהתייבשות במהלך טיול בדרום הארץ. "אין דרך לעכל בשורה כל כך קשה כמו המוות של הבן שלך, זה פשוט בלתי נתפס", היא אומרת.
"במהלך השבעה הייתי שבורה לגמרי ומה שהחזיק אותי בשפיות היה חד משמעית האוכל - המשכתי להקפיד על התפריט היומי שלי ולמרות שבמהלך השבעה היו הרבה אנשים בבית, הייתי אוכלת בכל שלוש שעות את האוכל המיוחד שלי ולא מוותרת".
חודשיים לאחר הטרגדיה של מות בנה נפטרה גם אמה, והיא נאלצה להתמודד פעם נוספת עם חווית האובדן. "במהלך השבעה הבת שלי לקחה את האחריות עליי ודאגה שכל שלוש שעות יהיה לי אוכל זמין בהתאם לתפריט שלי. עד היום אני בטוחה שהעובדה שהמשכתי לאכול בהתאם לתפריט הייחודי שלי ולא חרגתי ממנו, עזר לי בהתמודדות עם האבל הכבד".
היא מספרת: "ההחלטה להמשיך ולשמור על הבריאות שלי התקבלה אצלי כבר בימי האבל הראשונים על מות בני. ההחלטה הזו הייתה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות בשביל עצמי – היא מעניקה לי חיזוקים וכוחות להתמודדות ומאפשרת לי לשמור על אורך חיים שגרתי ויציב".
היא מוסיפה: "היה לי ברור שאם אצא מהקבוצה אעלה את כל הקילוגרמים שהורדתי בחזרה וכל התהליך יתמוסס. ראיתי כבר בנות שפרשו מהקבוצה כי טענו שהן לא מצליחות לרדת, וכעבור שנה חזרו עם משקל נוסף ולא הייתי מוכנה שזה יקרה גם לי".
מילר שומרת בקנאות על הפגישות השבועיות. לדבריה, היא נמנעת מלהחזיק משקל בביתה ומסרבת לאפשר לתחושות אובססיביות לנהל את חייה. "מדי פעם אני מזכירה לעצמי שיש דברים שעליי להימנע מהם משום שהם עלולים לקלקל לי ולהרוס את כל התהליך שבניתי, עם זאת אני גם יודעת לא לוותר על הארוחות ולשמור על רצף אכילה מאוזן ובריא", היא מודה.
איך את מצליחה שלא לעלות במשקל?
"בכל בוקר אני יוצאת מהבית אחרי שאכלתי ארוחת בוקר וכשאני מצוידת עם אוכל לשארית היום. אני משתדלת לאכול רק מה שאני בישלתי ולא אוכל קנוי, אבל במקרה של אירועים המחייבים אותי לאכול בחוץ אני מקפידה להיערך בהתאם – אני עוברת על התפריט מבעוד מועד ובודקת איזה מן המאכלים בנמצאים בו מותאמים לי".
עצות הדיאטה של ורדה
להתמיד בתהליך. "חשוב מאוד להתמיד בתפריט ולשמור על שגרת אכילה מאוזנת ומסודרת, גם בתקופות בהן עולים קצת במשקל ויותר קשה להקפיד על התזונה".
לאכול ארוחות קטנות ומאוזנות. "מומלץ לאכול כמות קטנה בכל ארוחה ולהקפיד שהיא תהייה מורכבת מהמאכלים המוצאים בתפריט היומי. חלוקת האוכל במהלך כל היום תשמור על איזון הגוף ותמנע נפילות סוכר בין הארוחות".
להקדיש זמן לאכילה. "להתייחס לאכילה כמו לטקס ולהקפיד לאכול בישיבה ובמקום נוח ונעים. מומלץ לא לאכול בחטף, גם אם מדובר במאכל קטן ולא בארוחה שלמה, משום שאז עלולים שלא לזכור מתי הייתה הארוחה האחרונה ומה היא כללה".
- רזיתם בגדול? שתפו אותנו בסיפורכם
לפנייה לכתב/ת 
