עם קצת עזרה מקווין ארנולד: בחזרה לשנות הקסם
היא לא היתה הסדרה הכי טובה על המסך, אבל כן הצליחה לעורר הזדהות עמוקה ולגרום לצופים הצעירים לקום מהכורסה ולתקשר זה עם זה. 20 שנה אחרי שירדה מהאוויר, אור ברנע חוזר לגיבורים הקטנים-גדולים של "שנות הקסם"
זיכרונות: שיר הפתיחה של "שנות הקסם"
ישנם כמה הישגים גדולים שאפשר לרשום לזכותה של הסדרה שירדה מהמסך בדיוק לפני 20 שנה, וזאת מלבד העובדה שהתסריט והביצוע חדרו עמוק ללב. לא בכל מסע טלוויזיוני אנחנו הצופים זוכים לראות שחקנים שהם רק ילדים, המגלמים דמויות בצורה מקצועית כל כך. גם לא בכל סדרה, לפחות לא בתור הזהב של קומדיות המצבים של שנות ה-90, היה לנו את הסבלנות לצלול לתקופה שכלל לא הכרנו, אל שנות השישים שם התרחשה העלילה ואל כל המהפכות שלה, אל האופי הקשה נורא של ג'ק, אביו של קווין, שהשליך על משפחתו את חוויותיו כנער ואדם שגדל בצל מלחמת העולם השנייה ולחם בקוריאה.
קווין ארנולד מאוהב, ולא בוויני קופר
בסדרה זכינו גם לתסריט מאוד שונה משאר הסדרות ששלטו אז על המסך, הרחק מהצחוקים של הקהל (המזויף או החי), הגיעה חצי שעה של זיכרונות ילדות, שעת סיפור אותה העביר קווין ארנולד בשנות השלושים בחייו בקולו של השחקן דניאל סטרן. טכניקה שיושמה כמה שנים קודם לכן בסרט האהוב "אני והחבר'ה", ומיושמת היום ב"איך פגשתי את אמא", וכך נוצרת ציניות גדולה בתסריט, כאשר הדמות הראשית עורכת דיאלוג פנימי.
אבל כאמור הישגה הגדול ביותר היא גורם ההזדהות. יכולנו (ועדיין) ליהנות ולהזדהות עם "חברים" ו"בוורלי הילס 90210", אבל אי אפשר לעבוד על אף אחד - המציאות אינה נראית כך. אנחנו לא גרים באחוזות בלוס אנג'לס או בדירה במרכז מנהטן, מבריזים מבית ספר והולכים לגלוש. היינו מתים שיהיה לנו זמן לא לעשות כלום, רק לרבוץ כל היום בבית קפה השכונתי. אבל בשנות הקסם, למרות שגם בה נראו לעיתים רגעים מופרכים (כמעט כמו בכל דרמה או קומדיה), החיבור למציאות משמעותי הרבה יותר. וכן, גם קיטשי נורא.
קשה כל כך: וויני נפרדת מקווין
חיבור אל קווין ארנולד, מתחילת גיל התבגרותו ועד כמעט סופו. אל החיים הקשים במשפחה שכלפי חוץ אולי מוצגת כנורמלית, אבל ביום יום היא עשויה להיות בלתי אפשרית. אל האהבה הגדולה לילדה היפה בסביבה (וויני קופר) ואל כל התלאות המגיעות בעקבות אהבת נעורים. אל הדרך המורכבת לשמור על החבר הכי טוב שלך בעולם, דרך שהיתה של קווין ארנולד וחברו הממושקף פול פייפר, אל אי היכולת להתמודד עם אח גדול מטריד ואל הרגעים גם הפחות נעימים, בהם קווין נורא רצה שמישהו כבר ישים אליו לב ולעיתים הפך לקנאי שלא התחשב בסובבים אותו.
פג הקסם
20 שנה מאז ירדה מהאוויר והקריירה של חברי "שנות הקסם" לא הצליחה להמריא. מכוכב גדול מול המצלמה, סאבג' הפך לשחקן בסרטים קטנים ולאורח בתוכניות טלוויזיה (ויאמר לזכותו שרבות הוא גילם את עצמו וידע לצחוק על דמותו של ארנולד). במהלך השנים מצא את מקומו דווקא מאחורי המצלמה כאשר הוא מביים פרקים של סדרות פופולריות בארצות הברית כמו: "משפחה מודרנית" ו"פילדלפיה זורחת" המטורללת (שם תיפקד שם כמפיק). 20 שנה אחרי, הוא עדיין נראה קטנטן, כמו אותו הילד מהפרברים. דניקה מקלר, מי שגילמה את וויני קופר המקסימה, מצאה לרוב תפקידים קטנים. היא גם דגמנה (ולא היססה לחשוף את גופה, הנה דוגמה), אבל גם היא מצאה את יעודה בעולם אחר כאשר הפכה לסופרת מוצלחת ופרסמה ספרים המעודדים נערות להצליח בלימודים.
יותר מכולם התרחק מהמשחק ג'וש סאביאנו, הלוא הוא פול פייפר. במשך שנים רבות הסתובבה ברשת שמועה שהילד הצנום מהסדרה הפך לזמר הפרובוקטיבי, מרלין מנסון. אבל השמועה התבררה במהירות כשקר. סאביאנו היום הוא עורך דין שותף בחברה מצליחה בניו יורק. הנה לכם הדף המקצועי שלו, אם במקרה תרצו לשכור את שירותיו.
ולמרות זאת, מי מאיתנו שהקפידו לצפות בסדרה, ואלה שעוד יגלו אותה בעתיד ויתאהבו, יקחו איתם הלאה את הדמויות עוד שנים רבות. "שנות הקסם" לא היתה הסדרה הכי טובה על המרקע, אבל היא כן כנראה הצליחה לגרום לילדים ונערים, בנים ובנות כאחד, לקום מהכורסה ולתקשר אחד עם השני, אולי לכעוס נורא, אולי להושיט יד. מי שעשה את הצעד ונתן לסדרה להשקיף על חייו שלו, עשה זאת כאמור בזכות קצת עזרה מהמסך, עם קצת עזרה מחברים.
