המתנחלים החדשים: מיו"ש, לרחוב הקרוב לביתכם
תמצאו אותם בכל עיר: קבוצות דתיות המכונות "גרעינים תורניים". אלישיב רייכנר, בעצמו מגרעין ירוחם, יצא למסע חוצה גרעינים - וחזר עם ספר חדש והבחנה בין אלה שמפגינים עם השכנים מהמפעל שעומד להיסגר, לאלה שמתבדלים בבתי הספר
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
האירוע הזה הוכיח לכל מי שטרם הפנים, כי הציבור הדתי-לאומי סובל מיחסי ציבור גרועים, והגרעינים התורניים (או החברתיים, כפי שהם מעדיפים להיקרא), סובלים באופן מיוחד. "דווקא שם – סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית", הוא ספר חדש (בהוצאת "ידיעות ספרים") שמושק היום (ד'), ואמור לסייע במעט להכרת המפעל הארצי של "המתנחלים בלבבות".
העיתונאי והפובליציסט אלישיב (שיבי) רייכנר (38), מי שחתום על הספר (הרביעי במספר בשש השנים האחרונות), הגיע לפני כשני עשורים לירוחם כדי ללמוד במחזור הראשון של ישיבת ההסדר שהוקמה ביישוב. אחרי תקופת חיזור קצרה, רייכנר התאהב במקום - וברעייתו דפנה, שהפכה גם לאם חמשת ילדיו. אלישיב, דפנה וירוחם לא נפרדו מאז, על אף שרבים מעמיתיו לתקשורת תוהים לא פעם איפה זה ירוחם, והאם לא החזירו אותה לפלסטינים במסגרת הנסיגה מרצועת עזה.
כשהשכנים החדשים מעדיפים להתבודד
הגרעינים החברתיים נולדו מתוך רצון "להתנחל בלבבות", והם מתערים ביישובים השונים בכל רחבי הארץ, בהתאם לאופייה
של האוכלוסייה המקומית, וצרכיה האובייקטיביים (בעיירות הפיתוח, למשל) - והסובייקטיביים (ביישובים מבוססים, שם המטרה היא לקדם ערכים שחשובים לחברי הגרעין).
רייכנר מודע היטב לפערים העמוקים שבתוך תתי-המגזר הדתי-לאומי, כפי שמתבטאים גם בשליחותם השונה של הגרעינים החברתיים. "למרות שהספר נכתב בהרבה הערכה, אני מעריך שלא כולם יאהבו כל מילה מהדברים שנכתבו אודות עשייתם", הוא אומר.
"בסוגיית החינוך למשל, קשה לי להסתיר את תמיכתי בהשתלבות במערכות החינוך הקיימות, ובסניפים המקומיים של 'בני עקיבא'. חשוב לציין שברוב מוחלט של הגרעינים יש השתלבות במערכת הממ"ד. הפולמוסים שהגיעו לתקשורת נגעו בעיקר לגוש דן בכלל, ולעיר תל אביב בפרט, והם נבעו גם מכך שבערים אלו קיימת אוכלוסייה דתית-לאומית ותיקה עם אידיאולוגיה חינוכית ליברלית יותר, ומוכנה פחות לשינויים בתחום התורני.
"מאידך גיסא, בתחום תנועות הנוער יש לצערי יותר מידי גרעינים שילדיהם אינם משתלבים בסניפי 'בני עקיבא' המקומיים והוותיקים של העיר".
בין חב"ד ל"בני עקיבא"
רייכנר חושף, בין היתר, חילוקי דעות בגרעין הפועל בבית שאן, סביב אופן השליחות: קהילתית או חב"דית-סטייל, ומספר על ערים בגוש דן שבהם מנסים חברי גרעינים תורניים להחזיר בתשובה בעזרת דוכני הנחת תפילין, בדומה לאלו שמפעילה חב"ד. בלב המחלוקת – אלה הפוסלים את השיטה, מאחר והיא מתייחסת לחילונים כאל עגלה ריקה.
ההשוואה לחב"ד אינה מקרית, אך בניגוד לחסידות הוותיקה, שסבבה סביב מנהיג כריזמטי אחד שקבע את אופי פעילותם של "השלוחים" - הרי שבקרב הגרעינים התורניים מתקיים פער גדול באופי העשייה של כל אחד מהגרעינים.
"אינה דומה האידיאולוגיה של גרעיני הנח"ל של 'בני עקיבא' שהתיישבו בירוחם בשנות השמונים", רייכנר מסביר, "לאידיאולוגיה המרכזניקית של גרעין 'אל עמי' באילת, או לאידיאולוגיה של גרעין בעיר מעורבת כמו רמלה או יפו".
"רוצים לחיות ביחד"
רייכנר מזהה שני מניעים בולטים להקמת הגרעינים: "מניע אידיאולוגי חזק של רצון 'להתנחל בלבבות', לשנות ולהשפיע, שהתחזק במיוחד בעקבות משברים בתחום ההתיישבות: החל מפינוי ימית, וכמובן בעקבות עקירת גוש קטיף. ראוי לציין שאחרי כל נסיגה ביו"ש, חלה עלייה במספר המשפחות שהצטרפו לגרעינים החברתיים.
"מניע שני, יומרני פחות, הוא רצון לחיות ביחד עם שאר חלקי החברה, להפחית את הניכור בין חלקי האוכלוסייה, ולנפץ את הבועות החברתיות. זה גם רצון שתהיה קהילה דתית לאומית תורנית בבאר שבע, שדרות ואופקים, ולא רק ביש"ע או בערים מבוססות במרכז הארץ. הגרעינים נמצאים על הרצף שבין שני המניעים, ולעתים עוברים בהדרגה, עם הזמן, מאידיאולוגיה של 'התנחלות בלבבות', שבה אתה רוצה בעיקר להשפיע - לאידיאולוגיה של חיים ביחד".
"ברור שהאידיאולוגיה משתנית בהתאם למקום הגרעין", רייכנר מחדד. "בעיירת פיתוח האידיאולוגיה היא בדרך כלל חברתית יותר, בעוד בערי המרכז האידיאולוגיה של הגרעינים היא באוריינטציה יותר תורנית. גם כאן, אין חלוקה דיכוטומית ברורה בין שתי קבוצות של גרעינים. יש רצף שהגרעינים נמצאים עליו, וכמעט בכל גרעין תורני יש את שתי האידיאולוגיות הללו – החברתית והתורנית".
הטריגר: פינוי גוש קטיף
בעקבות פינוי גוש קטיף והעוינות שנשבה כלפי מפעל ההתיישבות ביש"ע, נשמעו קריאות לחשבון נפש בתוך הציבור הדתי, ואצבעות מאשימות הופנו כלפי מי שנטשו את מרכזי הערים לטובת יישוב יהודה, שומרון וחבל קטיף, אבל רייכנר לא מזהה טעות אסטרטגית בהפניית מאמצי הציונות הדתית כלפי ההתנחלויות.
"אחוז ניכר מהאנשים שהגיעו בעשרים השנים האחרונות לגרעינים החברתיים, גדלו ביהודה ושומרון", הוא אומר. "רוב מוחלט של חברי הגרעינים לא רואים סתירה בין מפעל ההתיישבות ביו"ש, למפעל ההתיישבות בערי הפיתוח או במרכז הארץ. יש מאגר מספיק גדול של אוכלוסייה דתית-לאומית לביצוע שתי המשימות החשובות, והן לא אמורות לבוא אחת על חשבון השנייה.
"ברור שגם יש הבדל משמעותי ביישום המשימה. מי שמצטרף לגרעין, צריך לבוא עם הרבה צניעות, ובהכרה שהוא הולך להשתנות לא פחות מאשר לשנות. בעוד שביו"ש ההצלחה נמדדת בעיקר במספר המשפחות על הגבעה, בגרעינים המפתח להצלחה הוא לאו דווקא כמותי. המטרה העיקרית היא להשתלב במרקם החברתי באופן מוצלח, עם כמה שפחות מתח וניכור".
להילחם לצד הפועלים בעיירות הפיתוח
וזה האתגר האמיתי, ואולי החרב המתהפכת שגרעינים תורנים נבנים ונופלים עליה. האם יתקבלו או שמא יושמצו? מי להתערוּת, ומי להיפרדות. "לדעתי, אחד הרווחים המשמעותיים של המפעל הזה הוא השינוי שעובר על אנשי הגרעינים עצמם", כך רייכנר. "זה הפך אותם לפחות מגזריים ויותר מחוברים לחברה הישראלית.
"אני זוכר כחוויה אישית מכוננת את הפעם הראשונה שבה נטלתי חלק במאבק של עובדי מפעל. פתאום זה לא היה סתם מאבק מעמוד שמונה בעיתון, אלא הסיפור של השכנים שלי. המגורים בעיר שיש בה מגוון גדול של אוכלוסיות, משפיעים על סדר היום שלך ומעצבים אותו באופן שונה".
העובדה שאתה עצמך חלק מהמפעל הזה, לא השפיעה על העמדה האובייקטיבית של הספר?
"אמנם יצאתי למסע מתוך הערכה למפעל הגרעינים, והתמקדתי בסיפוריהם האישיים של אנשי הגרעינים, אבל הקפדתי לשמוע מגוון של קולות ולהעלות הרהורים וחילוקי דעות, אם יש, בתוך הגרעינים על דרכי העשייה וההשתלבות של הגרעינים במקומות התיישבותם.
"הספר נולד בעקבות חלום ישן להסתובב בין גרעינים חברתיים שונים ברחבי הארץ, להכיר את העשייה שלהם - ולברר עם הנפשות הפועלות מה המניעים שהביאו אותם לעשייה הזאת", רייכנר מספר. "קרן קהילות תמכה בהוצאת הספר, אבל העניקה לי חירות כתיבה ויד חופשית לחלוטין בבחירת הגרעינים והמרואיינים בכל גרעין".
לפנייה לכתב/ת 
