ג'ון מלקוביץ' הפסיד, המוזיקה ניצחה
מרגש לראות את השחקן ג'ון מלקוביץ' על הבמה בישראל, אבל ב"קומדיה השטנית" בה הוא מככב, הדרמה מתרחשת בעיקר במוזיקה - והיצירות של ויואלדי ומוצארט מביסות אותו ושולטות בבמה. הערב: שידור חי מהמופע המוזיקלי כאן ב-ynet
קשה להגדיר את האירוע הבימתי בו שותפים השחקן האמריקני ג'ון מלקוביץ', נגני התזמורת האקדמית של וינה וזמרות הסופרן, קלייר מגנג'י וברנרדה בוברי. מחזה מוזיקלי? דרמה אופראית? דיאלוג בין שחקן, תזמורת וסולנים? זה נכון שלא תמיד נדרשת הגדרה. למעשה, ברוב המקרים ההגדרות תוחמות ומצמצמות את החוויה באירועים מסוג זה. רק שהפעם בתום הצפייה מנקרת השאלה: היכן מונח מרכז הכובד?
אין ספק ששמו של ג'ון מלקוביץ', משחקני המסך האמריקנים המסקרנים, מושך קהל. לא בכדי הוא מופיע ראשון בכל פרסומי ההפקה מאז עלתה לבמה לראשונה לפני כארבע שנים. גם בישראל הופנתה תשומת הלב אל הכוכב ההוליוודי שנכנס לנעליו של רוצח סדרתי, מומחה בחניקת זונות למוות, שאחרי קמפיין רעשני לשחרורו הופך לסופר ומשורר סלבריטאי, חוזר לרצוח, נכלא ובסופו של דבר מתאבד בכלא. אונטרווגר, הרוצח, נפגש עם הקהל אחרי מותו במסגרת מסע קידום מכירות לספרו האוטוביוגרפי בו הוא מגולל את סיפורו. הוא מבטיח לספר את כל האמת, אבל לך צפה לאמת ממי שהפך את השקר למקצוע.
מלקוביץ' מתעתע. גם המופע. גם הדמות. הוא נכנס לבמה לבוש בחליפה לבנה ומשקפי שמש. מנפנף לקהל. מציין שהוא שמח להיות בתל אביב אחרי סיבוב הופעות גדול. קל להתפתות לאשליה, אבל זה לא השחקן שמדבר אל הקהל הישראלי. זו הדמות שמבהירה במבטא אוסטרי כבד: אני פה בגלל המו"ל.
את יסודות המלחמה שתבוא בינו לבין התזמורת והמוזיקה הוא מניח כבר בתחילת המופע. הוא מתגרה בתזמורת ומבהיר לקהל את מקומה: "הם יבצעו קטעי מוזיקה מיושנים בזמן שאני אכחכח בגרוני". הוא מנער מעליו כל אחריות לחיבור שנכפה עליו ואומר: "זה לא היה רעיון שלי אלא של עורך הספר. אני לא סובל את המוזיקה הזו, היא מלחיצה אותי, עושה אותי עצבני מבחינה פיזית".
לדמות ולשחקן יש את כל הסיבות לתחושת העצבנות. עבור הדמות, המוזיקה מאיימת לחשוף תת מודע מודחק ומוסתר. עבור השחקן, המוזיקה היא כוח טבע שניצב מולו. "שום אמנות אינה משתווה למוזיקה. אי אפשר לשלוט בה, צריך ללמוד איך לתמרן בתוכה", אמר מלקוביץ' במסיבת עיתונאים עם הגעתו לישראל, וזה בדיוק העניין. בזירת ההתגוששות שרוחשת על הבמה הדרמה מתקיימת באופן מוזר דווקא במוזיקה וממנה נובעות סערות הנפש.
"הקומדיה השטנית", אינה מצייתת לחוקי הדרמה. אם הסצנה הדרמטית מושתתת באופן מסורתי על תנועה-חלל-טקסט, בהתרחשות הבימתית הזו על פסגת האוורסט הרגשי הראשון אליו מעפילה הדרמה התנועה דוממת, החלל הוא מחשבה והמילים שותקות. אונטרווגר נאחז בזמרת הסופרן. זו היאחזות נואשת, לא של גבר-מאהב-רוצח, אלא של ילד נעזב. הוא שותק. המוזיקה מדברת.
"מהי מוזיקה?", תהה המשורר היינריך היינה, "היא נעה בין מחשבה לתופעה, מתווכת בין השמשות, מרחפת בין רוח לחומר. קשורה בשניהם אך עם זאת שונה. היא רוח, אך כזו שתלויה במימד הזמן. היא חומר, אך כזה שיכול להיעלם
במרחב". אבל יצירותיהם של ויולדי, גלוק, היידן ומוצרט אינן נעלמות במרחב. הן מביסות את השחקן ושולטות בבמה.
זה ניצחון מוחץ אולי כיוון שחוטי המחזה, שכתב מיכאל שטורמינגר, רופפים ונותנים יד חופשית מדי לשחקן שכלוא באזורי הנוחות שלו. אולי כיוון שמול אלה מציעה המוזיקה אוקיינוס של צבעים ועצמה של ערכים מוחלטים כמו תווים של יצירות נצחיות וקולות מכשפים של שתי זמרות סופרן שונות בתכלית, נפלאות כל אחת בדרכה.
תזמורת האקדמיה של וינה בניצוחו של מרטין הסלבוק מצליחה להתפשט מרשמיות מחד מבלי להיסחף לנונשלנטיות יתר מנגד. זו תזמורת צעירה משוחררת מקיבעונות ומשקל עודף של רצינות יתר. בה בעת מדובר במבצעים מכווני מטרה שמתמרנים בין הלכי הרוח המוזיקליים באופן שהופך את הדרמה למרכזית.
"זה הכוח של אמנות אמיתית, היא נוגעת בך עמוק ומגיעה לאזורים שלא ידעת שהם קיימים", אומר אונטרווגר דקות ספורות לפני שיהדק לצווארו חבל. המוזיקה תמשיך לנגן גם אחר כך, נוגעת עמוק, מגיעה לאזורים שלא ידענו שהם קיימים.
את הצגת "הקומדיה השטנית", בפסטיבל למוזיקה קאמרית באילת, נעביר בשידור חי כאן ב-ynet, הערב (ה') החל מהשעה 21:00.
