למה אנחנו מפחדות להתלונן על הטרדה מינית?

הוטרדתי מינית. 4 נשים - חברות לעבודה - ואני, הגשנו תלונה. כל התהליך נמשך כחמש שנים, לא כולל את השנה שבה הכל קרה. אפשר לספר מה בדיוק היה, ולהשיב על השאלה שמעניינת כמעט את כולם "זה הסתכם רק בדיבורים או ממש במגע ?"... ולהמשיך להשיב על שאלות כמו "אז מי זה היה?" ו"מה קרה בסוף, הוא נענש?", כל זה מעניין, ובוודאי חשוב. אבל ההתעמקות בפרטים, עלולה להסיט אותנו מן העיקר.

והנה הסיפור, בקיצור נמרץ, כיצד הבנתי ממי החשש הגדול וכלפי מי מופנה הכעס הגדול. במקרה או שלא במקרה השתתפתי באותה התקופה בסדנת משחק. בין תרגילי אימפרוביזציה, ניהול דיאלוג שלם

בג'יבריש, וכו' נדרשנו להציג סיפור אישי. כזה שאינו פתור,שכואב, מתסכל, מקומם, מעצבן... או הכל ביחד.

היה לי ברור מה אציג! אז "עליתי לבמה" (הכל בגובה הריצפה, בפסיכודרמה כמו בחיים אין באמת במה) ההנחיה הייתה לפרוט את הכעס לפרוטות.. לאובייקטים, לאנשים...לבחור אנשים/שחקנים שייצגו חלקים מהכעס שלי.

הדמות הראשונה ייצגה את מקום העבודה שלי, המנחה ביקשה שאהיה יותר ספציפית. הדמות השנייה הייתה מישהי שהחשבתי כאחת מחברותי הטובות במקום העבודה, תגובתה המיידית לידיעה שהגשנו תלונה הייתה בערך כך: "מה? על מה להגיש תלונה? על כמה מילים שאמר?" היא חשבה שזה מוגזם...מאוחר יותר הבנתי שגם אותה הוא הטריד...

שלישי - עלה אחד מהאנשים הבולטים במקום העבודה, זה שנותן את הטון. באופן מפתיע, במקרה הזה, הוא התיישב על הגדר "רגל פה רגל שם" חשב שכך הוא יוכל להיות "בסדר עם כולם"... רביעית הופיעה המנהלת - זו שקבעה תקדים במינויה כאישה ראשונה על מערכת כה גדולה - שאמרה באחת ההזדמנויות "במקרים כאלה אי אפשר אף פעם לדעת, האמת אפורה" את התגובה הזו - או גרסאות שלה - נתנה כל אימת שנדרשה לעניין.

מיכל מויאל. צילום מתוך הפרויקט "גיבורות" של אליסיה שחף

אחריהם עלו עוד... קרובים – ברמת קרבה כזו או אחרת – שפשוט העדיפו שלא לנקוט עמדה. לא לשם ולא לכאן. פשוט שתקו! וככה מצאתי את עצמי עומדת באמצע מעגל הזעם שלי! מסביבי כ – 10 דמויות – חברים לשעבר, שותפים לעבודה,בכירים זוטרים, שכנים, וכולם - שותקים.

את השתיקה הפרה המנחה כששאלה -"זהו?, יש עוד מישהי/ו שתרצי להוסיף?" הסתכלתי שוב ואמרתי "בטח יש עוד, אבל מספיק לעכשיו". אחרי שתיקה קלה היא אמרה לי "את יודעת, זה משונה, הוא בכלל לא פה. לא שמת אותו בכלל!!!".

לא האמנתי אבל עם עובדות אין להתווכח -  הוא לא היה שם! השתחרר לי צחוק, כזה שיוצא כאשר נופל אסימון... הבנתי שאני לא כועסת עליו כמו שאני כועסת על כל מי שאיפשר את זה.

במהלך השנים שאחרי, התראיינתי בפנים חשופות בטלוויזיה, השתתפתי בפרויקט "גיבורות" - צילומי דיוקנאות של נשים נפגעות אלימות מינית, רעיון מדהים שיזמה והפיקה הצלמת אליסיה שחף.

אנחנו חייבות לדבר, להציף, להגיד, להעיז!

הכמות העצומה של השותקים, משתקת. זה לא רק להתלונן מול התוקף, יש כאן חומה שלמה,

שותקת ומאיימת. זו התמודדות מפחידה לא פחות, אם לא יותר.

אין לי ספק שבשלב ההתלבטות - להתלונן כן או לא? חשובה תמיכה וליווי שיסייע לצאת מהשתיקה ומהשיתוק. מישהי שתבין, שתסייע לנו ותזכיר למה חשוב לדבר את עצמנו.

בכל פעם שנחשף עוד מקרה של הטרדה מינית, ליבי יוצא אל הנשים שהוטרדו, שחשפו, אני יודעת כמה קשה להן, איזו דרך מצפה להן. אבל אני גם יודעת שבשביל לרפא את עצמנו, אנחנו חייבות לדבר, להציף, להגיד, להעיז! מפחיד? ברור, מפחיד מאוד! אלא שהאלטרנטיבה, השתיקה, מכווצת אותנו ומכאיבה הרבה יותר!

השינוי יבוא, כשנרשה לעצמנו לדבר, שלא נשתוק.

מיכל מויאל, מאמנת אישית ומגשרת.

• בימים אלה מתקיים מבצע התרמה למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ברשת סופר-פארם. בכל סניפי הרשת ניתן לרכוש מארזי ברכה בעלות 10 שקלים, כל ההכנסות יועברו כתרומה למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.  
• טלפון מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:  לנשים: 1202 לגברים: 1203.
• לחתימה על אמנה לשבירת קשר השתיקה סביב תופעת הפגיעה המינית כנסו לעמוד הפייסבוק.