הגלות חרדית, הגאולה דתית-לאומית
צורת החיים החרדית הייתה אידיאלית לתקופת הגלות הארוכה והדוויה שעמנו חווה, אבל צורת החיים הציונית-דתית היא האידיאלית לימינו, ואליה שואפים כולנו - גם אם היא קשה ומסובכת. מכתב תשובה פתוח לרב חרדי
כתבת לי שלפי דבריי שהגיעו אליך מהשיעור שאותו נתתי, הרי ש"צורת העולם החרדי יותר קרובה לצורת העולם האידיאלית של היהודי". טענתי בשיעור הייתה כמובן הפוכה, ואנמק את דבריי על סמך תפיסות היסוד המשותפות לשנינו, והטיעון יהיה פשוט למדי. אשתמש ברשותך, בציטוט שציטטת מתוך הספר "מסילת ישרים" לרבי משה חיים לוצאטו: "ושלא יהיה לו (לאדם שעובד את ה') שום תכלית אחר במעשה שהוא עושה אם קטן ואם גדול, כי אם להתקרב אליו".
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
את דברי ה"מסילת ישרים" אפשר להבין באמצעות המשל הבא: משל למלך שהיו לו שני משרתים. לשניהם הייתה מטרה אחת בחייהם, והיא לעשות את רצון מלכם. עברו השנים, והעבד הראשון היה מופקד על הכנת ארוחותיו של המלך. את כל חייו הוא הקדיש למען מטרה נאצלת זו. לפני שהלך לישון, היה אומר לעצמו: אני הולך לישון על מנת שיהיה לי כוח לשרת את מלכי, וכך לפני שאכל, ובעצם לפני ביצוע כל פעולה.
המשרת השני עלה וצמח עד שהיה למפקד על כל גייסותיו של המלך, ובלשוננו רמטכ"ל. גם הוא הקדיש את כל חייו לעשות את רצון המלך בלכתו לישון, באוכלו וכן הלאה. כשהגיע יום החג של הממלכה שבו חילק המלך אותות הצטיינות, התלבט למי מהשניים ייתן את האות. מצד אחד, שניהם מקדישים את כל חייהם לשירותו, ומצד שני המשרת הראשון, עם כל הכבוד, רק מכין את ארוחותיו, אך השני שומר על ממלכתו כולה. בזכותו ניגפים אויביו הרבים מכל עבר.
כמדומני שהנמשל ברור. צורת החיים החרדית, היא אכן זו האידיאלית לתקופת הגלות הארוכה והדוויה שעמנו חווה. שם לא היו הרבה "מעשים גדולים וקטנים", כי אם בעיקר מעשים קטנים. ואכן ספרות השו"ת שאין מהימנה ממנה בשיקוף חיי ההלכה למעשה, משקפת שאלות חיים מצומצמות, שנעו בשני מעגלים יסודיים: הפרט ומשפחתו, והקהילה ויחידיה (כיצד בוחרים מוסדות לקהילה? מי רשאי לבחור? מי רשאי להיבחר? באלו שאלות הקהל כופה את היחיד? וכן הלאה).
הרמב"ם הוא היהודי האידיאלי
ספרות השו"ת צעדה, למעשה, בעקבות ספרו המונומנטאלי של רבי יוסף קארו, ולא בעקבות הרמב"ם במובן זה, שהרי השולחן ערוך, שהינו כידוע ספר הלכה, השמיט את ההלכות שלא היו רלבנטיות לימיו (כגון הלכות בית המקדש שחרב, או הלכות מלכים ומלחמותיהם).
לעומתו, הרמב"ם עסק בהלכות בית הבחירה באותה הצורה שבה עסק בהלכות שבת: כאילו בית המקדש בנוי. אני מאמין כי אם הייתי שואל את רבי יוסף קארו, מחבר "השולחן ערוך", מי קרוב לצורת החיים האידיאלית של היהודי? הוא היה עונה ללא ספק שהרמב"ם.
הרמב"ם שעוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם אף שאין מלך לישראל, הוא מייצגה של היהדות האידיאלית, זאת שלפני חורבן בית המקדש. הוא הוציא את ההלכה שהתכנסה לאחר החורבן לד' אמותיה, אל המרחב היהודי. אך גם מפעלו של הרמב"ם היה תיאורטי, ולא השתקף במציאות החיים הממשית והרוחנית שלו ושל בני דורו, וכמובן גם של קודמיו בימי הגלות המרה.
והנה בחסדי שמים ובניסי-ניסים גלויים ממש, יש לנו מדינה ריבונית. ופתאום התורה יוצאת מצמצום הופעתה הגלותית (לא מצמצומה עצמה, חלילה), אל מרחבי החיים. הלכות צבא ומדינה, הלכות כלכלה ותעשייה, הלכות חקלאות ויישוב הארץ, הלכות צדק חברתי, והלכות "סל תרופות" – חידוש יהודי. כל אלה יוצאים לאור יום.
אין אלה כמובן שטחים תאורטיים, אלא שטחים שכל אדם נזקק להם. אלא שיש הנזקקים להם כצרכנים פאסיביים, ויש הנזקקים להם כמי שנוטלים חלק פעיל בהם. כולם נזקקים לביטחון מפני אויבנו הקמים עלינו חלילה וחס, אך יש מי שנמצאים בחזית העשייה, ויש מי שנהנים מהשקט בביתם (ואינני נדרש כאן לסוגיה המוכרת כ"שוויון בנטל").
הציונות הדתית היא היהדות האידיאלית
אלה פעילים בחזית הביטחון, נדרשים כעובדי ה' לקחת את כל המכלול הזה המכונה "צבא", ולפעול בו הלכתית ונפשית כחלק מעבודת ה' שלהם. יש הנהנים מהכלכלה, ויש הפועלים בה, ומטבע הדברים – הם נדרשים ליותר הלכתית ורוחנית גם יחד.
ולכן באופן פוטנציאלי ועקרוני, צורת החיים הציונית-דתית היא צורת החיים האידיאלית שאליה שואפים כולנו. היא החזרה אל דמויות הענק של דוד המלך, "עדינו העצני" וחייליו, ואברהם אבינו הנלחם כנגד ארבעת המלכים המסוכנים והאלימים, ומשה רבנו שהיה כידוע 'מלך', ויהודה המכבי היוצא לקרב ונוהג ככהן משוח מלחמה, ובר כוסיבא הדואג כרמטכ"ל לאתרוגים לחייליו, ורבי עקיבא ותחת השלטון הרומי, גם רבי יהודה הנשיא.
המפגש הזה בין "המעשים" שהפכו להיות בחסדי שמים "גדולים" לבין עובדי ה', הוא צורת החיים האידיאלית
במפגש הכפול שבין ההלכה לצורת החיים הזו, ולא פחות מכך לעבודת ה' הנדרשת לחבר בין מעמקי עולם העשייה, לגבהי עולם האצילות.
כן אמרתי, שהדרך הציונית-דתית סבוכה, מורכבת וקשה הרבה יותר, וזאת משתי סיבות: האחת: מצד עצמותה היא מורכבת יותר ומסובכת הן הלכתית והן לנפש המעורבת בה, ונדמה לי כי אין להאריך בכך שבתוך היכל הישיבה החיים מורכבים פחות, ומאתגרים פחות מהבחינה ההלכתית ומבחינת עבודת ה'.
והשנייה: כי הדרך איננה סלולה. כי בניגוד לחיי הפרט שם יש רצף של מסורת פסיקה, ורצף של חיים בפועל – אין רצף פסיקה בשאלות של צדק חברתי במדינה, בשאלות של צבא וביטחון של מדינה, בשאלות של הסכמים בינלאומיים, או יחס לנוכרי כשאנו הריבון והם המיעוט.
לפנייה לכתב/ת 
