מסע אתגרי עם קבוצת עיוורים בירדן

לפני כמה שנים הייתי עושה רק לביתי, או יותר נכון רק לעולמי. הייתי חושב רק מה אני הולך לראות, איך אני הולך לחצות יבשות, עצמאי בשטח, לא נשען על אף אחד ולא צריך טובות. האגו שלי הוביל אותי למקומות טובים ובלי להתכוון אנשים הצטרפו ברוחם למסעות שלי. ליוו אותי מבלי להיות איתי. אולי הייתי לבד, אבל לא בודד.

יום אחד, עם התחלת חציית אוסטרליה (היבשת האחרונה שלי), היתה לי שיחה עם חברה טובה שאמרה לי: "עשית הרבה בשביל עצמך, בוא נראה איך בעתיד תעשה גם בשביל אחרים". לאחרונה זה באמת קרה. קיבלתי הזמנה להצטרף לקבוצה מיוחדת במינה שנקראת "בעיניים אחרות" על שם חזי רול ז"ל, חבורה מדהימה של אנשים, עיוורים ומלווים, שהולכים יחד את שביל ישראל. החבורה התגבשה והתחזקה ובקיץ האחרון יצאה למסע אתגרי ומרתק

בקווקז הגבוה בגיאורגיה.

המסע הקרוב אליו הוזמנתי יצא לנחל זרד המרשים (ואדי חסא)שבהרי מואב שבירדן. מסלול מאתגר במיוחד, מדהים ביופיו ובתולי. הקבוצה מנתה 28 חברים, מהם 10 עיוורים וכבדי ראייה. המתנדבים באים מכל חתך האוכלוסייה, מנהלים בכירים ובעלי מקצועות חופשיים, שכירים מן המניין, עירוניים ובני כפר, אנשי אקדמיה ועבודת כפיים.

אנשים רגילים אבל מיוחדים. חבורה שהמכנה המשותף והבולט היה אהבת האדם, הנתינה, האתגר האישי והקבוצתי. גברים ונשים ששילמו מכספם כדי שהמסע הזה יצא לפועל. בהחלט אנשים מיוחדים.

כחובב הרפתקאות מושבע, הצטרפתי כמובן לאתגר. צילומים: רונן גולן

מארגן ומוביל המסע היה יורם חן. בעליה של חברת טיולים והרפתקאות קטנה וממזרית, שהוביל כבר את החבורה במסע הקודם בגיאורגיה. יורם האמין ביכולות הקבוצה לעבור מפלים וקירות סלע ולחצות במשך 3 ימים קניון אדיר ואתגרי. אני, כחובב הרפתקאות מושבע, הצטרפתי כמובן לאתגר המיוחד הזה.

אין כל סיבה שהעיוורון יבדיל אותם מאיתנו

שלושה ימי הליכה בתוך הנהר הגועש, חשבתי לעצמי, הזה יתנו לי קצת מנוחה מהשגרה האינטנסיבית שלי אבל כשסיפרתי לחברי "הרואים" על המסע הזה הם שאלו אותי: "למה לקחת עיוורים למסע כזה מאתגר בירדן? תלכו איתם והם ירגישו אותו דבר כי זה לא משנה להם אם המקום יפה או לא כי הרי הם לא רואים". האמת, לא ידעתי מה לענות להם אבל הבטחתי להחזיר להם תשובה אחרי המסע.

מה הקבוצה הזו חושבת לעשות עם עיוורים בטרק המאתגר הזה?

כבר בנסיעה באוטובוס לכיוון מעבר הגבול הרגשתי שהולך לקרות משהו מיוחד. מעבר הגבול הלך חלק וכשהגענו לעיר Karak לארוחת צהריים טובה לפני ההליכה השוטר שליווה אותנו דיווח למפקד שלו שמדובר בקבוצה שחלק מחבריה עיוורים, וזה האחרון דרש לראות מה הקבוצה הזו חושבת לעשות עם עיוורים בטרק המאתגר הזה.

כמובן שהיו לנו את כל האישורים המתאימים אבל קצין המשטרה עיכב אותנו ורק אחרי שלוש שעות ארוכות של מלחמה בירוקרטית ועזרה מבורכת מהשר סילבן שלום, שיחררו אותנו לדרך. צלחנו את המכשול הגדול הראשון, למרות שלא היה בתוכנית.

אחרי נסיעה ארוכה הגענו באישון לילה להתחלת המסלול ומאחר שגם "הרואים" לא רואים מספיק טוב בלילה, החלטנו לישון בכניסה לקניון ולעבור את המסלול שמיועד לשלושה ימים ביומיים מפאת קוצר זמן.

מי שחושב שזו חוסר אחריות לקחת עיוורים לכזה מסלול צריך להבין שמדובר בחבורה מאומנת ונחושה, הפועלת כקבוצה הומוגנית ובאחריות גדולה, עם הכנת מסלול מקדימה של יורם וצוותו, הכנת ציוד חירום, עזרה ראשונה, חבלים ביטוחים מתאימים וכיוצא בזה. אין כל סיבה שהעיוורון יבדיל אותם מאיתנו וימנע מהם טיול בטבע, אתגרי ככל שיהיה.

על הצעד הראשון התאהבתי במסלול הזה

התחלנו ללכת. על הצעד הראשון התאהבתי במסלול הזה. קשה לי להסביר במילים כמה הוא יפה אולי אם תיקחו את מסלול נחל היהודיה שלנו, מלאו אותו עוד במים, תכפילו אותו פי כמה ותשימו אותו במדבר יהודה תקבלו את נחל זרד. וגם זה היה קצת פשטני. 

עם חיוך והתמסרות עיוורת

העיוורים מובלים בשתי דרכים: העיוור שם את ידו על התיק של המוביל והולך אחריו והמוביל מתאר לו את הדרך או שהעיוור הולך בין שני מתנדבים המחזיקים שני מקלות מקבילים, מה שהופך אות החוליה ליחידה אחת הולכת.

במקומות מסוימים צלחנו את קטעי הנהר הגועשים עם זרמים חזקים וקירות סלע בעזרת חבלים מתאימים ועגינות נכונות. מאמץ קבוצתי גדול שכולם לוקחים בו חלק עם חיוך והתמסרות עיוורת, איך לא, למסע הזה.

העיוורים התרשמנו מיופיו של הקניון לא פחות מאיתנו - תמונה קבוצתית

העיוורים התרשמנו מיופיו של הקניון לא פחות מאיתנו, הרואים וחוו את תחושובות הנביעות החמות אף יותר מאיתנו. את הלילות בילינו תחת לכיפת השמיים לצד הנהר הזורם. המתנדבים מכינים את המזרונים ושקי השינה לכולם ונחמד תמיד לאכול ביחד אורז ועדשים שסחבנו על גבינו. ארוחה צנועה אמנם, אבל עם המתבל המוכר של המסע המשותף זה הופך לארוחת מלכים.

בסוף היום השני, כשאני כבר עייף מהיומיים הארוכים (גם אני לא סופרמן) וההליכה היתה קצת יותר זורמת, החברים הציעו לי לנסות להיות "עיוור" לכמה רגעים ולכסות עם בנדנה את העיניים. האמת, חששתי מעט אבל הבנתי שכדי לנסות להבין את חבריי למסע, אני חייב ללכת קטע מסוים מבלי להישען על חוש הראייה.

איזה מתסכל זה היה להיווכח שלפני כמה דקות קיפצתי על הסלעים עם תיק גדול על הגב ועכשיו כל צעד זה סיפור שלם. היה לי קשה בהתחלה וחששתי מכל צעד שיבוא ומכל מעבר נהר, אבל אחרי חצי שעה התחלתי להתמסר להובלה של אורית, אחת המתנדבות בקבוצה, ואז חל השיפור בהליכה והתחלנו להתקדם.

אפילו הטעם יותר חזק וטעים

בהליכה כעיוור הבנתי למה הם מתרגשים כל כך. הרי זה לא העיניים שרואות, זה הראש שמעבד את כל החושים ביחד. פתאום אתה מרגיש כל צעד ושם לב לדברים אחרים שאתה לא שם לב אליהם בהליכה רגילה של אדם רואה.

בהפסקה האחרונה לפני שהורדתי את הבנדנה וחזרתי לראות ביקשתי שיעשו לי כריך וקפה ונדהמתי לגלות שאפילו הטעם שלהם יותר חזק וטעים בלי לראות מה אני אוכל ומה אני שותה.

אחרי הליכה ארוכה הגענו בסוף היום השלישי לשהותנו בירדן, לקצה המסלול שלנו, שמחים, רטובים ומלאים בסיפוק של ההישג המשותף.

טרק מדהים מלא חוויות, אתגרים וערבות הדדית

האוטובוס שחיכה לנו, לקח אותנו למלון בעיר היפה מדבה (Madaba) לארוחת ערב טעימה ומזינה. למחרת ביקרנו בכנסיית מפת מדבה המפורסמת ובהמשך ערכנו ביקור בהר נבו שם מסופר שאלוהים עצר במקום הזה את משה מלהיכנס לארץ ישראל, אבל מאחר ולנו היה את האישורים והויזות הדרושות יכולנו להמשיך את דרכנו לארץ הקודש בריאים ושלמים.

סיימנו ביחד טרק מדהים מלא חוויות ואתגרים וערבות הדדית, שאת האמת קצת חסרה

לפעמים בחברה שלנו. הרי חוסנה של חברה נמדד בחוזקה של האוכלוסייה החלשה שלה כמו שחוזקה של שרשרת נמדד בחוליה החלשה שלה. החזק חייב לעזור לחלש, העשיר לעני, הרואה לעיוור והבריא למוגבל.

העניין הוא לא כמה אתה חזק, אלה כמה אתה מחזק את הסובבים אותך. אני רוצה להודות ליורם חן שהוביל אותנו והחזיר אותנו בשלום. לצפי הומינר שעזרה בארגון הקבוצה והתיאומים השונים. לחברים המתנדבים והעיוורים שנתנו לי להיות חלק ממסע קסום כזה ולשרון שגרמה לי לרצות להיות אדם יותר טוב ממה שהייתי.

• רועי "ג'ינג'י" סדן הוא הרפתקן ישראלי שהקיף את העולם באופניים במשך 4 וחצי שנים. מרצה השראתי וחולם. גר בכפר ראש הנקרה ומתאמן למסע חציית נהר האמזונאס לאורכו בקיאק.