יערות מנשה: להזיז את הישבן, לפתוח את האוזניים

זה קורה לי פעם בכמה זמן - הרבה זמן. אני מחליט להזיז את הישבן שלי מתל אביב, על מנת להזיז את הישבן שלי מחוץ לברים, לקלאבים, למועדוני ההופעות - המרחבים המוגנים של העיר הגדולה. זה קרה לי גם בסוף השבוע האחרון. למרות שמדובר היה במבצע לוגיסטי לא פשוט עבור בחור נטול רכב שכמותי, הצפנתי בדרך למגידו - אתר שייזמן את סוף העולם על פי הברית החדשה, שהוא סוף העולם עבור תושבי המרכז. הסיבה: פסטיבל יערות מנשה. תירוץ ראוי להיות ספונטני.

שי להב לא מבין: בשביל מי הפסטיבל הזה?

וכך, הותרתי מאחור את הערפילית המוזרה שנחתה בגוש דן בשבוע שעבר (נראה כי מאמיני ישו טעו וסוף העולם יגיע דווקא משוק הכרמל), וחציתי את גבולות הגזרה של השרון, בדרך אל היעד. הפתעה: גם שם יש אובך, ענן אבק שמיתמר לו אל על מפירפורי גלגלי הרכבים על שבילי העפר, ומרגליהם הקופצניות גם של אלפי מבקרים שמחים. לא לקח הרבה זמן, והצטרפתי אליהם. בשביל זה הגעתי, להזיז את הישבן.

באנו להזיז את הישבן. הקהל ביערות מנשה (צילם: גיא פריבס)

שמות גדולים לא היו בפסטיבל יערות מנשה. רוב רובם של הלהקות והיוצרים שנגלו אליי מהתוכנייה היו כאלה שנתקלתי בהם איכשהו בכרזת רחוב בלויה, פלייר מזדמן או מזן "חבר של חבר". לצורך קידום הפסטיבל, המארגנים נשענו על הבאנקרים - הדג נחש, גבע אלון והבילויים (עליהם דווקא כן שמעתי) - אבל הכינו תוכנית מגוונת שלמישהו שלא מתיימר להיות מעודכן מדי במוזיקה ישראלית היתה פוקחת עיניים ואוזניים. לאחרים גם את הצ'אקרות.

פסטיבלי מוזיקה קטנים נדרשים למקם את עצמם בתפר שבין מיינסטרים לבין נישה, ואני מניח שההתלבטות הזאת גם עמדה על סדר היום של המארגנים. אפשר להניח שנציגי הזמר המזרחי לא היו מוצאים עצמם שם, אולם פיגורות רוק ופופ מקומי בוודאי היו יכולים להשתלב בחגיגה. אבל אתם יודעים, הימים ימי פוסט עצמאות. ספק אם אחרי הבוחטות שעשו במסעותיהם מעיר אחת לשנייה, יש להם אנרגיות לנדוד שוב כדי להיות רק חלק מחגיגה, ולא החגיגה עצמה, ועוד בשביל גרושים. בלעדיהם, הפסטיבל הצנוע הזה נדרש לעבוד עם מה שיש במחירים סבירים למארגנים, וגם למבקרים.

מוזיקה מעדכנת. איטליז על הבמה(צילם: אירה חייט)

והמבקרים? מסתבר שרובם קיבלו את מה שהם חיפשו, אפילו אני. ומה שזה לא יהיה, הרבה לנו הרבה מזה בשלושת ימי הפסטיבל שהתנהלו בחיק הטבע בין ארבע במות שהציעו מופעים מגוונים תחת החורש הים תיכוני היפהפה הזה. לצד ההופעה הכיפית והגרובית של הדג נחש שהיוו כאמור הימור בטוח לכולם, היו גם כמה הפתעות לא צפויות מהארץ כמו Bill and Murray, טטרן, Men of North Country ואחרים, וגם מצ'כיה עם הרכב האינדי NiceLand האפלים, ובעיקר להקת Fast Food Orchastra (הנשמעים כמו דג נחש בצ'כית מסוחררת), שהניעה מסיבת סיום עולצת במיוחד ביום האחרון.

כמו הדג נחש, רק בצ'כית מסוחררת. פאסט פוד אורקסטרה(צילם: פבלינה שולץ)

פסטיבל יערות מנשה היה בשבילי מעין סדרת חינוך מוזיקלית, שאחריה אני יכול להכניס תוכן לאותם שמות עלומים שאני נתקל בהם במהלך צעדותיי בתל אביב. מי היה מאמין שלהקה עם שם כמו קולולוש (שהופיעו עם יוסי פיין) באמת יהיו כל כך קולים, וגם קצביים וקולניים, ש-Malox הם בעצם כלייזמר על ספידים מרקידים, ששני ילדים מוכשרים כמו אמיר ברסלר והוד מושונוב (להלן "Bemet") יכולים לייצר כל כך הרבה אנרגיות שיעיפו את הקהל באוויר עם תופים, מקלדת ומחשב.

אנרגיות שיעיפו את הקהל באוויר(צילם: עדי עופר)

אני מודה, ההשכלה המוזיקלית המקומית שלי נעצרה איפשהו בניינטיז במקביל לדעיכת פסטיבל ערד, במקביל לדעיכת הנעורים שלי. בזכות הפסטיבל האגדי ההוא גיליתי את פורטיס-סחרוף ולמדתי לאהוב אותם, וכך גם את נוער שוליים, גן חיות ואחרים. מאז אני מודה שקצת נתקעתי, ומוזיקת המיינסטרים השראלית שמזדמנת לאוזניי מדי פעם לא ממש נחרטת על עור התוף שלי. איכשהו, בפסטיבל יערות מנשה האפרכסת הלא רגישה מדי שלי הראתה גמישות מפתיעה - לגיטרות, לתופים, לקולות, קצת פחות לצווחות הזאטוטים במתחם הקמפינג. אני לא ממש בטוח שזה המקום בשבילם.

היו גם שמות מוכרים. הדג נחש(צילום: רן פרץ)

איני מבקר מוזיקה, וכמו שהבנתם, ההיכרות שלי עם הסצנה האלטרנטיבית המקומית אינה עמוקה. המסע שלי ליערות מנשה לא היה נוסטלגי, ולא נבע מרצון להתחכך באבק כוכבים של פליטי ריאליטי מזמרים למיניהם. עליתי צפונה להשתלמות קצרה בעשייה מוזיקלית ישראלית, ויצאתי משם עם השכלה נרחבת קצת יותר בזירה המקומית. וגם עם קצת יותר תיאבון. כמו אז לפני שני עשורים בדרום הארץ בערד.

יתכן שפסטיבל יערות מנשה לא הציג בפני אנשים שכמוני תמונה מלאה ומשקפת של המוזיקה הישראלית, אבל הוא פותח אופקים חדשים. עבורי הוא הפך את האמנים הללו למובחנים יותר, גם בסביבה האורבנית הטבעית שלי - שהיא זירת היצירה הטבעית שלהם. מתברר שהייתי צריך להגיע עד מגידו כדי לשים לב למה שקורה פה בעיר מתחת לאוזן. בשביל זה יצאתי לטבע וחזרתי משם הביתה עם נחיריים מלאים באבק.

ומעבר להכל, זו היתה פשוט חוויה כיפית. לשם כך הרי הולכים לפסטיבלים - אירועים שהם הרבה מעבר לתוכן המוזיקלי שהם מציעים, אירועים שמשפעים אותנו בשלל זכרונות (ולעיתים גם באובדן זכרונות - תוצאה של שתיית אלכוהול). ולפעמים, אני מודה, זה גם קצת ביאס, לראות את הצעירים השמחים והנמרצים סביבך, ולהיזכר בעצמך לפני שנים. כשהיית כמוהם. אז גיליתי את פורטיס, הם מגלים עכשיו את טטרן.