"פרויקט רוזי": החריג שכובש את הקוראים

בעלי תסמונת אספרגר ועוד בעלי תסמונות על הספקטרום האוטיסטי, מנהלים המון מאבקים, ואחד מהם, שהוא יותר ערכי מאשר תקציבי או טיפולי, הוא להבין שבעצם אין להם לקויות והם לא נחותים. העובדה שהנוירו-טיפיקלים (הנורמטיבים בלשון נוירולוגית) מתייחסים אליהם בפטרוניות מגוחכת - מוכיחה אולי את ההיפך. הם פשוט אחרים. הם חווים בצורה אחרת את המציאות, וכל ההיקסמות הליברלית הזו מ"החריגות" שלהם - כמותה ראינו בדמויות קולנועיות בלתי נשכחות כמו דסטין הופמן ב"איש הגשם" וג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש" - היא חלק מאותה מגמה: "לקבל" אותם, "להכיל אותם" - ואתה מגמה רק מקבעת את היחס הפטרונליסטי כלפיהם.

ואולי אלו דווקא הם שצריכים "לקבל, ו"להכיל" את הנוירוטיפיקלים אם בכלל. חשוב לציין, הספקטרום הוא רחב, ומדובר כאן על אנשים שבשפה הטיפולית מוגדרים "בעלי תפקוד גבוה". ממש כמו פרופסור דון טילמן, הדמות הראשית בספר "פרויקט רוזי", אבל לא כולם כאלו למרבה הצער.

"פרויקט רוזי". גיבור שלא מודע למצבו (צילום: עטיפת הספר)

דון טילמן יודע שהוא אחר, אבל לא לגמרי מודע לבעיה שלו. מעין פגם באמינות הסיפור שמקבל יתר תוקף, נוכח העובדה שבאחת מהסצנות הפותחות, בהיותו פרופסור בעל תקן, הוא נותן הרצאה על תסמונת אספרגר (סצנה מבריקה כשלעצמה, בה מובחנים היטב, על ידי אלגוריה פשוטה של טילמן, קהל ההורים וקהל הילדים). אבל טילמן, בייסודו, הוא מומחה לגנטיקה, והוא בעיקר רווק שמבין שהוא חייב אישה. לכן הוא מחליט לפתוח את "פרויקט רעיה" - שאלון שהוא יחלק לנשים בעלות פרופיל מסוים, ובאמצעותו יסנן מראש את אלו שאינן ראויות - על פי המדדים שלו.

אהבה קשה-קלה

בתחילת הפרויקט דון פוגש את רוזי, ברמנית וסטודנטית לפסיכולוגיה, שהיא הכי הפוכה לקריטריון שהוא קבע. יחד עם זאת, יש ביניהם כימיה משונה, וטילמן מחליט לעזור לה למצוא את אביה הביולוגי, נוכח יכולותיו הן בגנטיקה והן בחישובים מסובכים ומהירים. מהר מאוד ברור שהשניים הם חלק מסיפור אהבה גדול שנועד לקרות, אם כי לטילמן אין כמעט כישורים חברתיים, והוא לא יודע איך להתנהג "נכון" כמעט בשום סיטואציה - ובמיוחד גם מה להגיד, ולפעמים, לכאורה, עדיף שלא יאמר דבר.

אחת הסצנות המובהקות בספר היא בהרצאה, בה הוא רוצה לתת זכות דיבור למישהי שיושבת מאחור, וכדי להראות לכולם על מי הוא מדבר, מציין את משקלה העודף כדי שכולם ידעו למי הוא מתכוון, בלי להבין מה הבעיה עם זה. הסיבה ל"פרויקט הרעיה" היא אסון גלידת המשמש. הוא יצא לדייט בעל פוטנציאל, וכדי להוכיח לבחורה שגלידת משמש דומה בטעמה לגלידות אחרות, הוא החל לארגן מבחן טעימה, וכשהסתובב להביא לה את הדגימות - היא כבר לא היתה שם.

פעמיים במהלך הספר "פרויקט רוזי", מוזכר הסרט "כשהארי פגש את סאלי", ואין זו מקריות, כי בסופו של דבר, מבינים שזו כנראה היתה ההשראה האמיתית של הסופר. אולי ברגע בו הטקסט התנדנד בצומת שבין סיפור כובש בעל ניחוח הוליוודי לבין סיפור עמוק יותר. סימסיון בחר בדרך הבטוחה להצלחה, ותכונה זו היא הייתרון והחסרון של הספר: מאוד קל להתאהב בו - וזו אולי גם הבעיה המהותית בו.

טילמן הוא דמות ספרותית אדירה, כובשת ובלתי נשכחת. כי אספרגר או לא אספרגר,

מה שמכונן דמויות ספרותיות ייחודיות הוא האופן בו הן מסתכלות על העולם, והדרך בה התודעה שלהם חווה את הקיום. במובן הזה ההוויה האספרגרית היא בהחלט חוויה פסיכודלית. גם לזה התכוונו הההוגים הפסיכודליים הגדולים כמו טימוטי לירי וטרנס מקנה כשהם כיוונו ל"הרחבת התודעה האנושית".

לא מדובר רק באל.אס.די, במנטרות הומניסטיות ובחזרה אל הטבע - אלא במקום בו המנעד התודעתי הופך לרחב יותר, לספקטרום של תודעות מרתקות, ייחודיות ושונות. למקום התודעתי בו אדם עוד טרם דרך. ל"אנטרפרייז" של הרוח האנושית המתחקה אחר כוכבי לכת מחשבתיים חדשים. אך סימסיון לא כתב מסמך נוקב על אספרגרים, ואין בספר שום אמירה חשובה, מרעננת או מחדשת עליהם.

יחד עם זאת, אנחנו מדברים על ספרות פופולרית. היא לא מוכרחה להיות תמיד "חברתית" ו"נוקבת", היא יכולה פשוט לספר סיפור, והרי אין דבר כובש וממגנט יותר מאשר סיפור אהבה גדול בעל מכשולים, מהמורות, שלא לומר שדה מוקשים. "פרויקט רוזי" הוא ספר עשוי היטב, ומסקנה ברורה שעולה ממנה היא שבטח בקרוב פרופסור דון טילמן יהפוך מדמות ספרותית לדמות קולנועית מועמדת לאוסקר. 

"פרויקט רוזי", מאת גרהם סימסיון, מאנגלית: סיון בסקין. הוצאת אחוזת בית 304 עמ'.