לא תחסום שור / על שיקגו בולס

דווקא בלי הסופרסטאר דרק רוז, שיקגו בולס מציבה רף של מסירות, כבוד, גאווה ואהבת משחק שכבר נדמה היה שהליגה הממוסחרת הזו לא יכולה להגיע אליו

ציפי שמילוביץ'פורסם: 08.05.13 , 13:10

ערים אמריקאיות אוהבות לחשוב שיש להן יחסים מיוחדים עם קבוצות הספורט שלהן. בהרבה מקרים זה נכון – עוד לא נולדו החתונה, לידה, הלוויה או פיגור טרור שיפרידו בין בוסטון לרד־סוקס. וכשהדודג'רס עזבו את ברוקלין ב־1957, זה הכניס חלק שלם מניו־יורק לטראומה שממנה לא התאושש עד היום. הברוקלין נטס, שבסופו של דבר הם ניו־ג'רזי עם תלבושת יפה, בוודאי לא יכולים להגליד את הפצע.

עוד ב-ynet ספורט:

מצד שני, למשל, אין באמת קשר רגשי בין העיר לוס־אנג'לס לבין הלייקרס. מדובר באושיות נפרדות למדי. יום אחרי שהלייקרס סיימו בסיבוב הראשון עונה שאמורה הייתה להיגמר במצעד אליפות בדאון טאון, אף אחד בעיר לא נשאר במיטה כדי לישון את הדיכאון. זה נחמד שיש קבוצה נוצצת כזו, שמוציאה מהבית את שועי הוליווד ומדי פעם מביאה אליפויות והיא אופרת סבון אחת מתמשכת, אבל אני מוכנה להתערב על כל האוברדראפט שאם מחר הלייקרס יימכרו לפיטסבורג, איש לא ייצא לרחובות.

לוס-אנג'לס לייקרס. בלי קשר רגשי(צילום: AP)

העובדה שמעט מאוד אנשים טרחו לשמוח לאידם של הקליפרס – שאם מפזרים את העשן, בסופו של דבר ההדחה שלהם הייתה מעליבה הרבה יותר – רק מוכיחה את הנקודה. אם אתה לא מסוגל לייצר מספיק אמוציות כדי לשמוח לאידה של היריבה העירונית המושפלת תמידית, שברוב חוצפתה חשבה שתוכל להשתלט על ההגמוניה הבלעדית שלך, אז אתה באמת לא בעסק הנכון.

חלק מזה הוא עניין תרבותי־גיאוגרפי. הערים במזרח ארה"ב אורבניות, צפופות, עם גיוון אתני גדול ומסורת שמטשטשת את הבדלי המעמדות בין האוהדים ברגע שהם נכנסים למגרש. במערב זה קיים רק בערים קטנות יחסית, שכל מה שיש להן זו קבוצה ספורט אחת. הייתה תקופה שזה היה ככה בסקרמנטו ובפורטלנד, וזה מתחיל להיבנות באוקלהומה סיטי, אבל תוציאו את הספרס מסן־אנטוניו, ומה בדיוק נשאר להם, האלאמו?

אוקלהומה סיטי. קבוצה של עיר(צילום: AP)

לילה בלי כוכב

שיקגו שייכת לזן הראשון. עיר עם הרבה קבוצות, שאוהבת אותן אהבה חסרת תנאים, וכשיש לה שתיים באותו ענף – הקאבס והווייט־סוקס בבייסבול – גם יודעת לייצר יריבות עירונית מהסוג המוכר יותר בקרבת הים התיכון. תעלו על רכבת בשיקגו, ותחשבו שאין בעולם שום דבר אחר חוץ מהקאבס, הבולס והברס. פרלמנט ספורט ארוך, שמשתתפיו מתחלפים בתחנות. זה כל מה שאנשים מדברים עליו בעיר שבאמת מציעה אינסוף נושאי שיחה, לטוב ולרע.

להיות שחקן פרנצ'ייז בשיקגו לא דומה כמעט לשום מקום אחר. האנשים ברחוב יחטפו בשבילך כדור בראש – וכשמדובר בשיקגו זה לא סתם דימוי קיצוני, זה באמת יכול לקרות – אבל בתמורה ידרשו שתיתן להם את גיד אכילס הבכור שלך. דרק רוז לומד את זה עכשיו. הוא בחוץ כבר שנה, אף אחד לא חושב שהבולס יכולים להגיע לשום מקום ממשי בלעדיו, ובכל זאת הוא רואה איך משהו מוזר מאוד מתרחש מסביב: הקהל של שיקגו אוהב את הקבוצה של העונה יותר מכל קבוצה אחרת מאז ימי מייקל ג'ורדן. וזה כולל את הקבוצה של רוז מהעונה שעברה.

דרק רוז. מחכים שיחזור(צילום: רויטרס)

לא פחות מטרידים מהזווית של רוז הם הרחשים שנשמעים בשבוע האחרון, לפיהם הוא מתנהג בחוסר הגינות כלפי הקבוצה והעיר. רשמית – וכנראה גם לא רשמית – אף אחד לא מבקש ממנו לסכן את עשר השנים הבאות של קריירה מבטיחה מאוד רק כדי לחזור לכמה משחקי פלייאוף, שבכל מקרה לא יביאו לבולס שום דבר. אבל העובדה שלפחות עד אתמול רוז המשיך לענות ב"אי אפשר לדעת" על השאלה האם הוא מתכוון לחזור לשחק בפלייאוף הזה – היא כבר עושה קצת לא נעים. לא יכול להיות שהוא לא יודע.

האוהדים מבינים אותו, וגם הם מעדיפים שיחזור בריא לגמרי, גם אם רק בשנה הבאה. הם רק רוצים לדעת לכאן או לכאן. השבוע כבר התקשרו אנשים לתוכניות הספורט הרבות בשיקגו והזכירו איך ב־1986 חזר מייקל ג'ורדן מפציעה קשה הרבה לפני שהרופאים אישרו לו, כשהבולס היו קבוצה חלשה וחסרת כל סיכוי אפילו לעבור סיבוב – וקלע 63 נקודות בבוסטון גארדן, באחת מתצוגות הכדורסל הגדולות בהיסטוריה.

מייקל ג'ורדן. הפציעה לא הפריעה לו(צילום: gettyimages)

בלי רוז, ועם שורה של שחקנים פצועים ומרוטים, הבולס של הפלייאוף הזה הם אחת הקבוצות הכי מרגשות שראתה הליגה בשנים האחרונות. אין שום הצדקה לכך שהם בסיבוב השני, אבל הנה, הם שם, מובילים 0:1 על האלופה מיאמי. קבוצה מותשת, שלכל השחקנים שלה ביחד אין את הכישרון של סקוטי פיפן, מציבה רף של מסירות, כבוד, גאווה ואהבת משחק שכבר נדמה היה כי הליגה הכל כך ממוסחרת הזו לא יכולה להגיע אליו.

שיקגו חוגגת ניצחון על מיאמי(צילום: AFP)

מי הבוס?

השאלה מדוע בעצם רוז לא מודיע באופן חד־משמעי אם הוא חוזר או לא קיבלה, לגמרי במקרה, תשובה חלקית בדיון שנערך באולפן של ABC אחרי המשחק הראשון בסדרה בין ניו־יורק לאינדיאנה. הפייסרס בדיוק סיימו לגנוב משחק במדיסון סקוור גארדן, אבל למג'יק ג'ונסון, ג'יילן רוז וביל סימונס היה יותר דחוף לנהל דיון בשאלה מדוע לברון ג'יימס לא עושה הרבה פרסומות טלוויזיה.

"ב־35 השנים שאני בעסק", אמר מג'יק, "מעולם לא קרה שהשחקן הכי טוב של התקופה עשה כל כך מעט פרסומות. אני לא יכול לפתוח טלוויזיה בלי לראות את כריס פול, דוויין ווייד, קווין דוראנט ובלייק גריפין מפרסמים משהו. גריפין נמצא שם כל הזמן, פור גוד סייק!"

לברון ג'יימס. בעיית מיתוג(צילום: AP)

אינסטינקטיבית זה כמובן נראה כמו עוד דיון שטחי בארץ הקפיטליזם, אבל מתחת מסתתרת הבעיה הגדולה של לברון. הוא אולי יסיים את הקריירה כגדול השחקנים בהיסטוריה, אבל הוא כבר כנראה לעולם לא יהיה מותג אהוב במיוחד. מה שמחזיר אותנו לדרק רוז, שהוא כן מותג אהוב ואותו אפשר לראות בטלוויזיה נון־סטופ, למרות שהוא לא הקפיץ כדור כבר שנה.

חודשים ספורים אחרי הפציעה הקשה בפלייאוף של העונה שעברה יצאה הספונסרית הראשית של רוז, חברת "אדידס", בקמפיין רעשני תחת הסלוגן "החזרה". סדרת קליפים קצרים החלה לבנות הייפ סביב הקאמבק של רוז, גם אם היה ברור שיעברו עוד חודשים רבים עד שזה יקרה.

רוז. מסע שיווק(צילום: AP)

הקמפיין לא נחלש לשניה במהלך השנה, וההסבר ההגיוני היחיד לכך שרוז ממשיך את משחק ה"אולי אחזור ואולי לא" הוא שגם שחקנים נחמדים, שפורצים בבכי מול המצלמה אחרי סוף שבוע בו נהרגו 20 צעירים שחורים בסלאמס של שיקגו, בסופו של דבר עובדים אצל מישהו. ולא תמיד המישהו הזה הוא האוהדים שלהם.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו